הפעם הראשונה שפגשתי את יאלי השש הייתה בקיץ 2003, במהלך ביקור מטעם התוכנית במנדל במאהל החד-הוריות בירושלים של ויקי כנפו. יאלי הסתובבה בין האוהלים ואת המראה שלה לא אשכח: טייץ שלושה רבעים, טוניקה ארוכה ושיער קשור ב"גולגול". העובדה שהחוקרת האקדמית נראתה כמו הנשים בשכונה שלי, היממה אותי.
ב-2008, בכנס על יצירתה של השחקנית והבמאית רונית אלקבץ שנערך במדרשה לאמנות בית ברל לזכרה של ויקי שירן, סיפרה המפיקה והבמאית נעמי בן נתן שחורי, אז ראשת בית הספר לקולנוע, על האופן שבו שירן הייתה מגיעה לישיבות הרשות השנייה, בשיער פרוע וללא חזייה. הנוכחות הפיזית של השש ושירן, הפרפורמנס המתריס שלהן במרחב אפיין גם את מופעי הפמיניזם המזרחי שפרח באותה עת באמנות, בספרות, במחקר ובקולנוע של אלקבץ עצמה, שלא משנה על כמה שטיחים אדומים צעדה, מחויבותה לנשים מהפריפריה ולתנועת 'אחותי' נותרה תמיד בראש סדר העדיפויות שלה.
כמעט שני עשורים לאחר מכן, ויקי שירן ורונית אלקבץ אינן בין החיים, התוכנית ללימודי מגדר בבית ברל נסגרה והנוכחות של הפמיניזם המזרחי באקדמיה ובשדה האמנות והתרבות שינתה את פניה, אך יאלי השש ממשיכה לפעול ללא לאות בכתיבתה המחקרית וכרכזת קהילה בארגון הפמיניסטי 'אשה לאשה', מתחככת בקצוות החיים עצמם.
יאלי מספרת שמגיל צעיר ידעה שהיא רוצה ללמוד פילוסופיה והיסטוריה כללית. היא הגיעה לאוניברסיטה העברית לתואר ראשון: "מצד אחד נשביתי בעניין ומצד שני את יודעת, כשהמרצה לרומא העתיקה או לימי הביניים שואלת 'מי היה בפריז לאחרונה', 'מי היה ברומא' ואת בת עשרים וקצת זה מפתיע". אחרי התואר הראשון המשיכה מיד לתואר שני בפילוסופיה, התעניינה בין היתר במיתולוגיות של תחילת העולם.
"היה שלב שהייתי מומחית לאינדיבידואציה החומרית אצל דקארט," היא מספרת. אחר כך חשבתי לכתוב על מיתוסי בריאה וגם היה איזה טיול עם מושג הזמן ותיאוריית הקוונטים". כשילדה את בנה, יצאה לחופשה מהתואר וכשחזרה היה לה ברור שהיא רוצה לחקור נשים מזרחיות.
מפנה מעניין.
"כן, ידעתי שאני רוצה לחקור נשים מזרחיות, אבל לא ידעתי באיזה חוג. הייתי צריכה למצוא מנחים שיעזרו לי בדבר הזה. התחלתי לחפש ומצאתי אז את דני גוטווין שהתעניין בזה, אבל הוא היה בהיסטוריה של עם ישראל. קיבלתי אז את החלטת הקריירה הגרועה ביותר שיכולתי לקבל, כי לא ידעתי אז שהחוג הזה הוא בית קברות לנשים, ועוד יותר מזה – בית קברות לנשים מזרחיות. המחקר שלי נורא עניין אותי. הסתובבתי בספרייה של אוניברסיטת חיפה, אוספת עוד ועוד ספרים, ערימות ענקיות, שממש כמו קריקטורה, הן תכף נופלות לך מהידיים, פשוט רציתי לדעת כל דבר והחומרים הראשוניים מאוד ריתקו אותי. גם עליתי לכנסת, וצילמתי הרבה מהפרוטוקולים: ועדות, ארכיון המדינה, והעבודה בארכיונים הייתה לי מדהימה".
הם היו פתוחים בפנייך, הארכיונים?
"כן, אז הרוב היה פתוח, והיה לי כל כך מעניין. גיליתי נורא מהר שלמרות השיח הסוציולוגי הרווח שאומר שמדינת ישראל מעודדת ילודה, ושכל הנשים נחשבות לרחם לאומי, זה בעצם לא נכון. יש רחם שנתפס כבעייתי. ואז את נכנסת לאיזו מחילת ארנב כזאת, שהיא נוגדת את כל הידע הסוציולוגי שקיים. הרציתי על זה כנס אחרי כנס, בכל מקום, למעשה הרציתי מול החוקרות שמלמדות על עידוד הילודה. היה ברור שיש לי פה תיזה מבריקה, שהיא מאוד מבוססת אמפירית, ושהניתוח שלה הוא נורא מעניין".
נורא מהר גיליתי שלמרות השיח הסוציולוגי הרווח שאומר שמדינת ישראל מעודדת ילודה, ושכל הנשים נחשבות לרחם לאומי, זה בעצם לא נכון. יש רחם שנתפס כבעייתי. נכנסתי לאיזו מחילת ארנב, שנוגדת את כל הידע הסוציולוגי שקיים
על איזה שנים אנחנו מדברות?
"הגשתי את התיזה ב-2004. באותן השנים היה שיח שמאוד קומם אותי, כי הוא יצר שפה תיאורטית מאוד גבוהה, והגובה שלה נשען על זה שהיא קצת אניגמטית, ושבעצם כדי לדבר אותה צריך להיות בעיקר להיות עם ביטחון עצמי. זה היה דור של אינטלקטואלים מזרחים ולא מזרחים שהם באותה חבורה, שמייצרים שפה שהשכבות שמתחתיהן ניסו לתפוס בלי נשימה: 'מה זה היברידי? רגע, רגע. אה, היברידי, אה, הבנייה', 'אינטרפלציה', מנסים לתפוס את המילים, והם לא מספיקים, הם עם הלשון בחוץ, וזה גם קצת מביך לראות אותם, כאילו, כל כך מתאמצים, רוצים למצוא חן… עכשיו, כמובן שלכל הגברים האלה יש משרות באוניברסיטה, כך שהם ידעו מה הם עושים".
ואיפה את היית ממוקמת בתוך המערך הזה?
"היה קשה להסתכל על זה, וגם, את לא רוצה להיות זאת שלא מבינה איזה מילה. אבל באיזשהו שלב את מבינה שאת מבזבזת המון זמן כדי לתפוס איזה זנב של תיאוריה, כשהיחסים צריכים להיות הפוכים. הגישה שלי לתיאוריה נעה בין התנגדות לבין הבנה שאני רוצה הסברים מבניים חשובים, להיעזר בתיאוריה שמקדמת את העבודה שלי, אבל אני לא רוצה לעבוד בשביל התיאוריה ולמות באוהלה של תורה שלא יכולה להיות לא רלוונטית לעבודה. אז את רוצה לדעת מה הם אומרים ולהתקדם הלאה, ולא להיקסם מהצלילים של הלועזית, או אני לא יודעת מה. זה היה קצת עצוב בסופו של דבר, כי את יודעת בסוף שנות ה-90, תחילת שנות ה-2000, הם אמרו 'היברידי', ואז בנקים נהיו היברידים, ומכוניות נעשו היברידיות. יש משהו נורא מגוחך להיצמד למונחים, אבל אם יש אווירה של תחרות, גם את רוצה להיות חלק ממנה".
אצלי זה הבושה בעילגות שלי.
"מבחינת להיות עילגת לא דאגתי מזה כל כך, יותר דאגתי שיש משהו שאולי הוא משמעותי לעבודה שלי ואני לא מבינה אותו, אבל כאמור היו המון דברים מיותרים. בכל מקרה, היה ברור בכל כנס שבו דיברתי שזה חדש וגם מאוד מבוסס. באמת עבדתי שם על פרוטוקולים ממקורות שונים, ובצורה מאוד שיטתית ויסודית.
כשהתחלתי תואר שלישי, השיח הוון-לירי הרווח דרש הליכה על שבילים מאוד ברורים, והרגשתי שאין לי מקום להתפתח. רציתי לחזור אחורה בזמן, והגעתי בסופו של דבר למאה ה-19. מבחינת מחקר, זאת הייתה טעות אסטרטגית עצומה, כי באקדמיה את לא מתחילה נושא חדש בדוקטורט, אלא מעמיקה בנושא. זה היה מהלך שהוא לכאורה לא מהלך קרייריסטי, אבל היה לי יותר מעניין מבחינת ההבנה של המציאות. התפיסה הפוליטית והידע האקדמי-פוליטי שלי שונים היום בזכות המהלך הזה".

מה היה נושא הדוקטורט שלך?
"כתבתי על הקהילה הספרדית בירושלים ועל גישות כלפי עוני. בעצם המיקוד בתוך הפרקים היה על שאלות של מגדר וגם שאלות של עוני שהיו מאוד משמעותיות. מצד אחד, גם התיזה וגם הדוקטורט יצרו ידע שבאופן מובהק שינה את השדה. מצד שני, לא היה לי הון תרבותי במובן של להבין את המוסדות, להבין איך דברים עובדים, לא היה לי מספיק ידע כדי להפוך את העשייה המחקרית שלי לקריירה שמניבה משרה בטוחה באקדמיה".
איך נראה קידום אקדמי נכון? מה בעצם היה צריך להיות?
"הייתי צריכה לקבל איזושהי הכוונה על איך ומה לפרסם או איך לגשת לפוסט-דוקטורט, כאילו כל הדבר של מה עושים, איך מתנהלים. חונכות. לדוגמה, הייתה לי מלגה בדוקטורט, אחת הכי פושטיות, וזה נראה לי בזמנו 'וואו, איזה הון מושקע בי', חשבתי שאני צריכה לחלק את המשאב הזה עם אחרים, כי קיבלתי פה איזו מתנה. לא הייתה לי שום הבנה של איך נראית מלגת דוקטורט שווה, או איך נראה קידום קריירה נכון. אז מצד אחד אני יודעת ששיניתי את השדה, ומצד שני לא הצלחתי לארגן לעצמי אנשים שימשכו אותי למעלה ולא הצלחתי לארגן מספיק תחושת ערך עצמי שתאפשר לי לגשת לגרנטים ומשרות בהיקף הנדרש, או לפצח את המיקום הרגשי אל מול השפה הביורוקרטית שחיונית לתהליכי קידום קריירה. הייתי בהמוני כנסים, ולקח לי המון זמן להבין שמבחינה אקדמית זה חסר משמעות. מה שמשמעותי זה כמובן הפרסומים.
גם הוראה – יודעי דבר יודעים שאת לא אמורה לבזבז זמן בנסיעות בכל רחבי הארץ בשביל קורס של שעתיים, אבל מה אם זה כל מה שיש לי? אני בנישה מאוד מסוימת בהיסטוריה, אז יכולתי ללמד קורסים מאוד מסוימים, שעתיים בסמסטר במקום מרוחק. את מוצאת את עצמך נוסעת לבן גוריון, ונוסעת לבר אילן, ונוסעת לתל אביב, ונוסעת לתל חי, וזה לא באמת מפרנס… את כל הזמן על הקצה, את לא מבינה מה ואיך צריך לעשות, ואין שם אף אחד שחושב על הקריירה שלך או מתנדב להיות חלק מהתהליך והדרך שלך. הנחיה לא מיטיבה היא לא ייחודית לנשים מזרחיות, אבל אם את מגיעה ממקום מוחלש, זה יותר מסובך. את חושבת שמה שיש זה מה שמגיע לך. ואפילו אם את לא חושבת את זה, את לא יודעת איך לייצר את השביל השני, כי גם הגעת לזה באפיסת כוחות".
בסוף שילמנו על זה כולנו, כי את יודעת, ההישגים קצת התאדו.
"אני לא יודעת אם ההישגים התאדו, כמו שחלק מההישגים פשוט עזרו לאנשים להשתלב במיינסטרים, להיות חלק מהמיינסטרים. העוקץ הרדיקלי נותר אצל מעטים, שמצאו את עצמם הרבה פעמים מחוץ למסגרות".
אני לא מצליחה להבין מדוע 'אחדות מאבקים' היא לא המובן מאליו. איך אפשר לדבר על גזענות בלי לדבר על לאום, אתניות, מעמד, מגדר. זו צריכה להיות השכבה הבסיסית של כל דיון אקדמי.
"בסוף אנחנו אנשים… היה השילוש הקדוש של גזע, מעמד ומגדר, נכון? אבל כמעט לא היה 'מעמד', מאוד מהר נפרדו ממנו, כי הוא הכי קשה לעבודה. המחשבה שלך רדיקלית, את מבינה את חיבורי המאבקים ועכשיו את רוצה לעסוק במעמד, אבל כל האנשים מהמעמד הזה לא זורמים איתך, הם אפילו מתנגדים לכל מה שאת אומרת, הם חושבים שאת בוגדת. אז את ממשיכה להגיד גזע, מעמד ומגדר, אבל את מבינה בסוף שיהיה לך הרבה יותר קל להתקדם אם הסוגיה המעמדית תהיה לכל היותר תיאורטית".
אחת התנועות שניסתה לחבר בין המאבקים הייתה 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'. איך לדעתך היא השפיעה על השיח המזרחי ועל המוסדות האקדמיים?
"הכוח של 'הקשת׳ במיתוג מחדש של המזרחיות היה מטורף. פתאום היה כבוד להיות מזרחי, היה כבוד לדבר מזרחיות. לא משנה שבשנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, עדיין בכל מקום שבו הצהרת על מזרחיותך ועל כך שאת מדברת על השיח המזרחי, תקפו אותך, כל הקהלים. היה קשה לדבר על זה, אבל הייתה לזה עדיין איזו הילה. ודווקא זה שרצו לקעקע את הדיבור שלך ולהשתיק אותך, זה בגלל שהרגישו שיש לך כוח. זה היה סקסי ומעניין ואוונגרד וזה חלחל לכל מקום, אבל בגלל שזה חלחל לכל מקום, התהליך של הניכוס היה עוצמתי בצורה בלתי רגילה. אחד השיאים היה כשהבעלים של בית"ר ירושלים, שנשאל למה אין אצלו שחקנים ערבים בקבוצה, השיב: 'למה אין ערבים? יש לי תימני, יש לי מרוקאי, יש לי מלא יהודים ערבים'. זה היה מין שיא של לקחת את השיח הרדיקלי ולהפוך אותו לסיבה להדרה.
בשנות האלפיים היה ב׳קשת׳ קרע מאוד גדול בין הציונים ללא ציונים. במקביל, חלקים מאלה שהחזיקו בשיח הפוסט-קולוניאלי, איבדו עניין במזרחיות כקטגוריה. בעיניי זה השפיע מאוד על השיח ועל האקדמיה עצמה, כי מי שבעצם הקריירות שלהם זהרו בעקבות המאבק של 'הקשת', הם אלה שהתבססו או שהיו כבר מבוססים באקדמיה, ושם הם יצרו כל מיני מסגרות שמטפחות את הדור הבא של החוקרים. אבל כש'הקשת' התחילה לדעוך, באיזשהו שלב הם קצת נפרדו מהשיח המזרחי כקטגוריה. אני לא יודעת כמה הדור ההוא של החוקרים הבכירים והמיתולוגיים מדברים היום מזרחיות, אני חושבת שזה כבר לא הנושא שלהם״.
אחד השיאים היה כשהבעלים של בית"ר ירושלים, שנשאל למה אין אצלו שחקנים ערבים בקבוצה, השיב: "למה אין ערבים? יש לי תימני, יש לי מרוקאי, יש לי מלא יהודים ערבים"… זה לקחת את השיח הרדיקלי ולהפוך אותו לסיבה להדרה
את ההגדרה 'יהודי-ערבי' טבעה אלה שוחט כדי להגיד: 'כן, אני מערערת את השיח' ואז לוקחים את זה כדי להגיד: 'זו הסיבה שאני יוצר חומות'. יש לי ערבים אצלי, מי צריך אתכם? שזה בעצם הכישלון של השיח. זאת אומרת, הייתה איזו פנטזיה שהשיח זה כל מה שצריך: אני משנה את השיח…אני בוראת עולמות עם השיח. ואז את חווה את הכישלון של השיח. זה הופך להיות משהו שאני מוציאה אותו כנשק נגדך".
זה הגיע משני צדדים. זה היה מהלך שלא קרה לבד, אלא יחד עם ההיקסמות של השמאל המזרחי מש"ס. הייתה היקסמות, של 'וואו, מה זה הדבר הזה? איך אתם יכולים?' את חייבת תפיסה סופר רומנטית כדי לדמיין שמפלגה שמדירה נשים ושמעוניינת במדינת הלכה, מממשת את החזון הפוסט-קולוניאלי שלך. צריך פה דמיון פוליטי מאוד רציני בשביל לעשות את הקפיצה הזאת, ומלא עשו אותה. זה היה מטורף".
אני זוכרת את עצמי בליל הבחירות של 92' נפעמת מדרעי. היו בו הדר ואצילות שאני זיהיתי אצל סבא שלי- שהיה הולך לבית הכנסת בערב שבת עם החליפה והטלית שלו על הכתפיים והכחול בעיניים. ההדר הזה לא השתקף, לא בא לידי ביטוי במרחב הציבורי, התרבותי.
"זה מובן לגמרי, אבל להיות נאמנים לש"ס במשך 30 שנה אחרי שראיתם לאן זה הולך? כמעט אין אינטלקטואלים מזרחים שעובדים בקהילות המוצא. זה נתק מאוד מאוד דרמטי, זה לא סתם נתק. וזה אתגר שלא פגשנו, זאת אומרת, לא התעמתנו איתו מספיק. כרגע המסה הקריטית שפועלת בתוך הקהילות זה בתי הכנסת. והבעיה בעיני זה לא הפולחן, אלא שהדרשנים פועלים בתור גורם אולטרה-שמרני".
איך הצלחת בכל זאת לתרגם את המחקר שלך לשינוי ממשי עבור נשים אחרות?

"אחרי שהתוכנית ללימודי מגדר שויקי שירן הקימה בבית ברל נסגרה, הוזמנתי לנהל אותה בשנה האחרונה. הרגשתי מחויבות לממש את המורשת שלה שפמיניזם זה לכולם. במשך שנתיים חיפשתי שותפים עד שמצאתי את מכללת אור יהודה שהיא למעשה מרכז למידה של האוניברסיטה הפתוחה, ושם מצאתי שותפה לבנות איתה יחד תוכנית של מגדר וקרימינולוגיה.
לימדנו קורסים בהיקף של 40 נקודות, מילאנו כיתות – ארבעה מחזורים סיימו לימודים. אנשים שלמדו יצאו מהתוכניות האלה ועשו שינוי דרמטי בחיים שלהם: שינוי בקריירה, בסטטוס נישואים, בתפיסה עצמית ובתחושת ערך. היתרון במסלול בשיתוף האוניברסיטה הפתוחה, זה שאין דרישות סף. לכן הגיעו לשם אנשים ממקומות עבודה שרצו לעשות תואר. אני התעקשתי על סטנדרט מאוד גבוה של הוראה ושל לימודים ואצרתי את התוכנית. היה לי חשוב להקנות להם את אהבת הידע. הרבה המשיכו לתואר שני ועל זה גאוותי.
ככל שהשנים עוברות, המערכות שנותנות תארים מתמודדות עם לחץ מאוד גדול 'להעביר' אנשים ובעצם די לפרק כל סטנדרט. נורא קשה לעמוד בלחצים האלה, זה דורש המון מאמץ. רוצים שתקלי עליהם אבל אני לא הסכמתי. העדפתי לתת לסטודנטית ארבעה צ'אנסים אבל שתלמד. אני יכולה להגיד לך שבכל המוסדות האקדמיים, בכולם, כולל אוניברסיטאות, מרצים נכנעים לדבר הזה. זה נורא קשה היום להקפיד על סטנדרט של הוראה, של תביעה מהסטודנטים לשמור על איזושהי רמה של לימודים. בטח במדעי החברה והרוח, ששם יש מאבק על כל סטודנט. ההתייחסות אליהם כאל לקוחות, במובן שהלקוח תמיד צודק, והוא יכול לא ללמוד שום דבר ולקבל 60".
בתוך הימים האלה, על איזה בסיס בעינייך יכולה להיווצר היום שותפות בין ערבים ליהודים?
"שותפות בין ערבים למזרחים היא סוגיה שמאוד מאוד מאוד קשה לקיים אותה. אני חושבת שיש בסיס רחב לשותפות הזאת, לקחת זכויות אדם ולבסס אותן כמשהו שהוא רלוונטי לכל בני האדם. 'אשה לאשה', ארגון שאני פעילה בו בעשרים השנה האחרונות, הוא ארגון אנטי מיליטריסטי שהפנים מאוד מהר את התפיסות ההצטלבותיות של הפמיניזם, ולכן מקפיד באופן פרוצדורלי על ייצוג כמה שיותר שוויוני. כל ההחלטות שלנו מבוססות על סולידריות פמיניסטית יהודית פלסטינית ומתקבלות בקונצנזוס. מוקדש לכך מאמץ פעיל ומתמיד ויומיומי של שיחה. זו קהילה מדברת. הושקעו מאמצים מאוד גדולים בתוך השיחה הזאת, הפלסטינית-יהודית, שהתרחשה בהרבה מאוד רמות והייתה יותר נוקבת מאז שבעה באוקטובר וכל מה שהתחולל לאחר מכן בעזה".
כל ההחלטות שלנו באשה לאשה מבוססות על סולידריות פמיניסטית יהודית פלסטינית ומתקבלות בקונצנזוס, ולצורך כך מוקדש מאמץ פעיל ומתמיד ויומיומי לשיחה. זו קהילה מדברת. הושקעו מאמצים מאוד גדולים בתוך השיחה הזאת הפלסטינית-יהודית
את עצמך עדיין מדברת 'מזרחיות'?
"כשלא היה כל כך מעמד מזרחי, והיו אנשים שדיברו מזרחיות ונתנו לזה שם, אז הם דיברו בשם איזשהו קהל רחב. עכשיו, כשאת מדברת מזרחיות, יש לך מלא יריבים שמדברים מזרחיות מאוד לאומית ומאוד לאומנית, והם מחזיקים בהרבה מאוד עמדות כוח. זו שיחה מאוד אחרת. שואלים אותך: 'מה את מייצגת בכלל? על מה את מדברת?' אז השיחה יותר קשה, היא יותר מסובכת. מזרחיות רדיקלית עומדת מול ניכוס של המאבק המזרחי והתמסרות מרצון לחיק החמים והגזעני של המיינסטרים. הוא נותר רק סוג של אמצעי: אני מדברת על מזרחיות כשאני רוצה לסתום את הפה למישהו, אני מדברת על מזרחיות כשאני רוצה להתקדם בתפקיד, אני מדברת על מזרחיות כשאני רוצה לעשות מוביליות. או כשאני רוצה להיראות עממית אבל לא כמשהו פוליטי. הרבה נטשו את השיח המזרחי, כי הוא לא מניב יוקרה, הוא לא מניב אפקט. וגם, את יודעת, כדי לדבר בתוכו, את צריכה להתמודד עם מציאות שאת לא רוצה לראות. אני עדיין מדברת מזרחיות, כי מזרחיות לימדה אותי כמעט כל מה שאני יודעת על תיקון עולם, וכי אני עדיין מאמינה שבמורכבות הכמעט בלתי אפשרית להחזקה של המאבק המזרחי, ויותר מזה המאבק המזרחי הפמיניסטי, יש פונטציאל אדיר לכלל החברה".
