התיקון מותנה בקרדיט מוסרי

ניסים מזרחי

פרופ' ניסים מזרחי הוא סוציולוג ואנתרופולוג באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים, שבו הוא מוביל את תוכנית "אתגר החיים המשותפים", לאחרונה הקים את פורום "שובר שוויון".

ספר קצת על עצמך.

"נולדתי בירושלים לזוג הורים עיוורים. אמא עלתה מעיראק, ואבא נולד בארץ עוד לפני קום המדינה. הם נפגשו בבית חינוך לעיוורים בירושלים. יש לי שתי אחיות גדולות ממני. מבחינה חומרית גדלתי בבית עני, אבל במישור התרבותי זה היה בית עשיר מאוד.

אבא התחנך בבית חינוך לעיוורים ולמד מוזיקה קלאסית מגיל צעיר. הייתה לו עברית נהדרת, והוא הקרין אצילות טבעית. אמא הייתה גאונה בהבנתה האנושית והחברתית. לשניהם הייתה הערכה עצומה לחוכמה ולדעת, ושניהם היו מוכשרים באופן יוצא דופן – כל אחד בדרכו.

השמיעה המוזיקלית של אבא הייתה מדהימה. לימים, כשלמדתי מעט מוזיקולוגיה, יכולתי להעריך עד כמה נדירה הייתה השמיעה ההרמונית והמלודית שלו. הוא ממש 'ראה' צלילים. היו לו באופן טבעי מיומנויות שמיעה שאנשים רוכשים בעמל רב באקדמיה. אם מישהו היה מביע התפעלות, הוא היה מגיב בתמימות ובענווה: 'מה הבעיה?' הוא באמת חשב שכל מה שבא לו בקלות לא חשוב. הוא ניגן נפלא במנדולינה ובכלים אחרים, וזכה לשבחים ממוסיקאים מקצועיים.

לאמא הייתה ראייה חברתית ביקורתית ונוקבת והבנה אנושית נדירה. יום אחד, כשהייתי בן חמש, היא הגיעה לגן באמצע היום. היא נכנסה כשהיא מרכיבה משקפי שמש ונעזרת בגננת כדי למצוא את דרכה. ברקע שמעתי ילדים מצחקקים: 'אמא של ניסים עיוורת'. התכווצתי בתוך עצמי ורציתי להיעלם.

כשחזרתי הביתה בצהריים הייתי שקט מהרגיל וכבוי. אמא שאלה אותי: 'מה קרה, יא איבני? למה אתה עצוב?' לא רציתי לשתף אותה. חשבתי לעצמי: לשם מה? למה לפגוע בה ולצער אותה? אבל היא לא ויתרה. היא דחקה בי, ולבסוף נשברתי ואמרתי: 'תראי, הגעת לגן והילדים צחקו ואמרו שאת עיוורת'. היא הושיבה אותי לידה ואמרה: 'תקשיב טוב, יא איבני – גם לחמור יש עיניים, והוא עדיין חמור'. ואז הוסיפה: 'אבא ואמא שלך הם אנשים טובים, הגונים ומוכשרים. הם רק לא רואים, זה הכול!'. זה היה מסר כל כך חד, צלול וברור, אפילו לילד בן חמש. זה היה רגע משחרר ומעצים. הפנמתי את התובנה שאין לי מה להסתיר ואין לי על מה להתנצל בפני טיפשות וגסות רוח. מאז, הבית היה מלא חברים וחברות.

אמא תמיד הפתיעה. היא הפגינה חשיבה עצמאית והייתה מלכת האיפכא מסתברא. הייתי ילד לא קל – נחשבתי לחכם, אבל לא ממושמע. יום אחד הזמין אותה סגן המנהל לשיחת אזהרה. היא נכנסה לחדר, והוא ראה אישה עיוורת עם מבטא עיראקי ולכן – לתפיסתו – גם מפגרת. הוא התחיל להטיף לנו מוסר והפליג בתיאורים על כך שאני 'מנהיג שלילי': 'הבן שלך עשה ככה וככה…'. אמא כמעט שלא הגיבה. מדי פעם הנהנה בראשה, מלמלה כמה מילות פיוס – 'השם ירחם', 'נשתדל', 'תודה רבה'. כשיצאנו מחדר ההנהלה הייתי נסער. אמרתי לה: 'אמא, מה קרה לך? הוא אמר דברים איומים ולא הגבת!' היא השיבה לי: 'יא איבני, הוא מסכן… מוגבל' – את המילה 'מוגבל' הייתה אומרת בבית רפה, במבטא העיראקי שלה – 'אתה צריך לתת לו הרגשה שהוא חשוב. תן לו חיזוקים, והכול יהיה בסדר'.

זה הפך לי את הראש. ברגע אחד היא הבהירה לי שהיא לעולם אינה אובייקט הנתון לשליטתו של מישהו אחר. להפך: הוא הפך לאובייקט בעיניה. היא הייתה הסובייקט: זו שמפרשת אותו, מסבירה אותו ושולטת במצב. ממש לנגד עיניי התהפכו היוצרות. ואגב, כך באמת עשיתי. מדי פעם הרעפתי עליו שבחים, ותוך זמן קצר הוא הפך לנוח ונעים כמו נופת צופים".

צילום דניאל צציק
ניסים מזרחי. צילום: דניאל צ'צ'יק

מתי התחילו להופיע שאלות על מזרחיות?

"במהלך התואר הראשון באוניברסיטה הכרתי את מאיר בוזגלו. הוא היה הרכז שלנו, ודרכו נחשפנו לראשונה באופן משמעותי לשיח המזרחי, לשלמה סבירסקי, לשאלות של אי־שוויון, למבנים חברתיים. האוניברסיטה עצמה הייתה אז אשכנזית למהדרין. לא פגשתי אפילו מרצה מזרחי אחד, לא בתואר הראשון ולא בתואר השני. מאיר היה כמעט הדמות היחידה שנראתה אחרת. היה לו מבטא חריג בנוף האקדמי, נוכחות אחרת. הוא היה כל כך יוצא דופן, שבהתחלה אפילו לא ידעתי איך לסווג אותו; לא הייתי בטוח בכלל שהוא מרוקאי.

נפגשתי אתו גם במסגרת אייסף (קרן לחינוך שפועלת לקידום שוויון הזדמנויות וצמצום פערים בחברה הישראלית; מפעילה תכנית מלגות ומעורבות חברתית לסטודנטים מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית). המפגשים שם היו תמיד חמים ומעצימים. הייתה תחושה של בית. באייסף נחשפנו בפעם הראשונה באופן ישיר לדיונים על מזרחים ואשכנזים, על מעמד, על יחסי כוח. זה לא היה הציר המרכזי שסביבו התארגנו חיי, אבל זה בהחלט עורר עניין ועשה סדר בדברים מסוימים. אייסף היה מעין אי קטן בתוך האוניברסיטה.

באופן כללי, האוניברסיטה שאבה אותי לחלוטין. עולמות התוכן שנחשפתי אליהם היו עבורי מקור של תשוקה אינטלקטואלית ממש. לקראת סוף התואר השני שמעתי שלמי שחושב על קריירה אקדמית מומלץ להמשיך לדוקטורט בחו"ל. קיבלתי תמיכה מהאוניברסיטה העברית וגם מלגת פולברייט, ובשנות התשעים נסעתי לארצות הברית.

המעבר היה עבורי הלם תרבותי, בעיקר במובן האקדמי. הגעתי מהאוניברסיטה העברית, שהייתה מאוד אירופאית באופייה – דמויות כמו האב מרסל דובואה וישעיהו ליבוביץ, שנראו כאילו יצאו מאירופה של המאה ה-19, הסתובבו במסדרונות, והיתה תחושה שאנחנו נוגעים בנשגב, נושמים אוויר פסגות. ואז הגעתי לאמריקה – והכול התהפך. הקמפוסים היו ספוגים באווירת מחאה. בכל מקום עסקו בפוליטיקת זהויות, בגזע, במגדר, בפוסט־קולוניאליזם, בדיכוי ובאי־שוויון. רבות מהנשים במחזור שלי כתבו על נשים, סטודנטים שחורים כתבו על שחורים, ולהט"ב – אז עוד קראו לזה בראשי תיבות קצרים יותר – עסקו באוריינטציה מינית. לי זה נראה לעיתים מצמצם מאוד.

במקביל למחקר ולכתיבה חידשתי את הקשר עם אייסף, והוזמנתי לא פעם למפגשים במשרדי הקרן ולאירועי גיוס כספים. פגשתי שם חוקרות וחוקרים צעירים מצוינים. בתוך הזירה החברתית של אייסף, לשיח הביקורתי האמריקאי היה אפקט משחרר ומעצים. במפגשים בינינו קשה היה להתעלם מנקודות הדמיון בסיפורים האישיים שלנו – בהתמודדות עם הממסד האקדמי והתרבותי בישראל, ובעובדה שהיינו מיעוט זעיר באקדמיה. לא באמת היינו זקוקים לתיאוריה כדי להבין את זה. היה כמעט מתבקש שנתפוס את עצמנו כקבוצת מיעוט. החשיפה לתרבות הפוליטית של הקמפוסים האמריקאים פשוט סיפקה לנו שפה, מושגים ותיאוריות שאפשרו לנסח את הסיפור שלנו במונחים של קבוצת מיעוט. במובן מסוים, הסיפור כבר חיכה לנו על המדף.

פעלתי בשני ערוצים מקבילים: הערוץ האקדמי והערוץ האקטיביסטי. בערוץ האקדמי עסקתי במה שעניין אותי ובתחום שבו הוכשרתי – סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הרפואה והפסיכיאטריה – וכתבתי בעיקר על הרפואה האמריקנית. במקביל, חשתי צורך לתרום את חלקי לתיקון עולם, והתנדבתי בארגונים שונים שפעלו לתיקון חברתי, ובהם בית הספר "קדמה" בירושלים, ארגון הילה ואחרים. פעלתי גם באגודה לזכויות האזרח, שבה שימשתי חבר הנהלה. בערוץ האקטיביסטי פעלתי מתוך תחושת שליחות, מתוך מחויבות למה שנראה לי חשוב. אולם במבט לאחור, לא הייתי מודע לעמדה הפטרנליסטית והמיסיונרית שאימצתי מבלי דעת. רצינו, עמיתיי הפעילים ואני, להביא את 'הבשורה' לאוכלוסיות המוחלשות. היינו חמושים בשפת השחרור הליברלית־פרוגרסיבית, שיובאה בעיקר מארצות הברית. עבורנו, החיבור למרכזים האמריקאים הנאורים היה מקור עוצמה. החיבור הזה העצים אותנו פעמיים: מצד אחד, הוא חיבר אותנו לרשת בעלת עוצמה ולשיח כריזמטי של צדק ליברלי וזכויות אדם; מצד אחר, הוא מיקם אותנו בעמדה משוחררת ובטוחה מול האליטה האשכנזית המקומית. הוא אפשר לנו לאמץ כלפיה עמדה שיפוטית, לחשוף את הפרובינציאליות שלה, את צביעותה, את יחסה המניפולטיבי כלפי המוחלשים ואת סתירותיה הפנימיות.

אבל אחרי שנתיים־שלוש התחוורה לי התובנה, שזה פשוט לא עובד. אוכלוסיית היעד לא קונה את המסר. הקבוצות המוחלשות אמנם אהבו אותנו, אבל רגע ה"התגלות" לא הגיע. גם כאשר זוהו מקרים של הדרה ואפליה, הם לא עוררו את אותה תרעומת שציפינו לה; הם לא הולידו תחושה יוקדת של אי־צדק, ולא הובילו להתגבשותה של תודעה פוליטית –מה שכינינו 'תודעה מזרחית'".

איך ההבנה הזאת שינתה את התפיסות שלך? את הפעולה שלך בעולם?

התחוור לי שהבשורה הליברלית־פרוגרסיבית שהבאנו אל השטח לא נפלה על אוזניים כרויות. היא לא נתפסה כהבטחה לגאולה, אלא לעיתים דווקא כאיום זהותי עמוק. ואז הבנתי, שלא רק אנחנו מחוברים לרשת חברתית כריזמטית, כלומר בעלת כוח משיכה – זו של השוויון, זכויות האדם והחירות שהבאנו מן המערב – אלא שגם הם מחוברים לרשת כריזמטית משלהם: הרשת הלאומית־יהודית, שבתוכה נטועה זהותם העמוקה ביותר.

ההכרה בכך שזה לא עובד הייתה נקודת מפנה – לא רק בפעילות הציבורית שלי, אלא גם בסדר היום המחקרי שלי. זה היה הרגע שבו מה שהיה חשוב עבורי הפך גם למעניין מבחינה אינטלקטואלית. מאותו רגע אמרתי לעצמי: לכאן אני צריך להביא את ארגז הכלים המחקרי שלי. כאן בדיוק צריך להתחיל לחפור".

התחוור לי שהבשורה הליברלית־פרוגרסיבית שהבאנו אל השטח לא נפלה על אוזניים כרויות. היא לא נתפסה כהבטחה לגאולה, אלא לעיתים דווקא כאיום זהותי עמוק. ואז הבנתי, שלא רק אנחנו מחוברים לרשת חברתית כריזמטית – זו של השוויון, זכויות האדם והחירות שהבאנו מן המערב – אלא שגם הם מחוברים לרשת כריזמטית משלהם

ומה גילית כשחפרת?

"שאלתי את עצמי שלוש שאלות: הראשונה –מניין אני יודע שאני צודק? השנייה – מניין אני יודע שהם טועים? והשלישית – מניין הם יודעים שהם צודקים?

השאלה הראשונה – מניין אני יודע שאני צודק איננה שאלה רטורית. זו שאלה עמוקה מתחום האנתרופולוגיה של המוסר, ואפשר להשיב עליה ממגוון נקודות מבט. פילוסוף, למשל, ייטה להציע ניתוח נורמטיבי: מה נכון, מה צודק, ומהם העקרונות הראויים. אבל כשמסתכלים על הדברים מבחוץ – באופן סוציולוגי או אנתרופולוגי – מתגלה תמונה אחרת לגמרי. כשאתה חוזר ארצה מצויד ב"מערכת הפעלה" ליברלית־פרוגרסיבית, המחוברת בטבורה למערב הגדול, אתה פועל מתוך כוח עצום ומול מוקדי כוח אדירים לא פחות. במצב כזה קשה מאוד לזהות את העמדה שלך כ"עמדה" אחת מבין אפשרויות אחרות. קשה לראות את ארגז הכלים שרכשת במערב – זה שהעניק לך הון תרבותי ומקום באקדמיה הישראלית, שהיא במובנים רבים שלוחה של המרכז האקדמי האמריקני – כמשהו שאיננו טבעי ומובן מאליו.

 ההיכרות האינטימית עם השפה והקודים התרבותיים והעקרונות הנורמטיביים ־הסמויים והגלויים – של העמדה הביקורתית־ליברלית־פרוגרסיבית. זו השפה שמאפשרת כניסה אל היכלי הקודש של האקדמיה האמריקנית; זו השפה שמסייעת לך להתקדם באקדמיה הישראלית, לטפס בסולם הדרגות, ולגבש חזון מוסרי וסדר יום פוליטי־אזרחי של "תיקון חברתי". זו גם השפה שנתפסת לא פעם כשפה הלגיטימית היחידה של ביקורת, של שינוי חברתי ושל תביעה לצדק. היא הופכת לעדשה הכמעט בלעדית שדרכה אנו חוקרים את המציאות – וגם מבקשים לתקן אותה. מדובר באימפריאליזם תרבותי: ארצות הברית הפכה לבית היוצר המרכזי של חוקרי מדעי החברה והרוח בעולם כולו. חוקרים וחוקרות שבים לארצותיהם כשהם מצוידים במפת דרכים אמריקנית – ומנסים באמצעותה לפענח את המבוך החברתי בארצם.

במובן הזה, עצם היכולת לזהות את העמדה הנורמטיבית שלי כ'עמדה' דרשה ממני להתחיל לנסח אפשרות אחרת – כזו שחורגת מן הדקדוק הליברלי של המחקר האמריקני;  שניצבת לא רק מול המרכז האקדמי העוצמתי בארצות הברית, אלא גם מול האקדמיה והחברה האזרחית בישראל".

אז לשיטתך הבעיה בגישה הליברלית היא לא באסטרטגיה של המאבק לשוויון, אלא במסר עצמו.

"כן, ואני אסביר למה. הבעיה בדרך כלל הוסברה דרך שני ערוצים. בראש ובראשונה בעיה בדרך העברת המסר. 'אנחנו מדברים מילים שהם לא מבינים, זה גבוה מדי'. הערוץ השני מיקם את הבעיה בקליטת המסר – 'הם פשוט נמצאים בתודעה כוזבת', הם שטופי מוח', או וריאציות אחרות של הסברים ניאו-מרקסיסטיים, כמו למשל הטענה שהם מתחרים עם ערבים על אותם משאבים, ולכן בוחרים בשיח האתנו-לאומי. אף פעם לא הופנה המבט אל המסר עצמו. כלומר, מעולם לא עלתה האפשרות שהמסר הליברלי-פרוגרסיבי לא מקובל עליהם, ושתגובתם נובעת מעמדה אחרת, שאיננה נובעת מאילוץ ויש לה הגיון פנימי משל עצמה.

יש כאן הנחה סמויה שמשותפת לכל הגישות האלה: אילו השמאל היה פותח את שעריו באופן שוויוני ומזמין, אילו לא היו תנאים מכשילים, כולם היו רוצים להיות ליברלים. זו עמדת ודאות, עמדה כמעט תיאולוגית, שקופה לעצמה, שמובילה לפרקטיקות מיסיונריות חד-כיווניות. אנחנו הנושאים והמפיצים של הבשורה".

אז הבנת שהעמדה הליברלית היא רק לכאורה אוניברסלית. כיצד ענית על השאלה השנייה: איך אתה יודע שהם טועים?

 כדי להשיב על השאלה הזו, בחנתי את רפרטואר התשובות שמציעה הסוציולוגיה הביקורתית, וגם זו שקדמה לה –מה שכונה בעבר "הסוציולוגיה הממסדית". הסוציולוגיה הזאת ניגשה ל"בעיה המזרחית" דרך הפריזמה של תיאוריות המודרניזציה. מנקודת המבט הזו, מזרחים תויגו כ"פרה־מודרניים" – תיוג שהקונוטציות המנמיכות שלו ברורות למדי.

למעשה, לאורך השנים הבעיה המזרחית נותחה כמעט תמיד מתוך חזונות אוניברסליים וחילוניים של סדר מוסרי, פוליטי וקוגניטיבי – חזונות שיובאו מן המערב ונטועים במסורת הנאורות, והם חולקים הנחת יסוד משותפת:  שהגאולָה המזרחית תבוא באמצעות אחד מחזונות הנאורות, אשר ישחרר את המזרחים מן הכוחות הנתפסים כדכאניים של המסורת – הנאמנות השבטית לעם היהודי ולמדינה, והזיקה הרגשית העמוקה לאורתודוקסיה היהודית.

אלא שהתיאוריות הביקורתיות, שביקשו 'לשחרר' את המזרחים, אימצו בעצמן עמדה הרואה בערכים של שוויון וחירות את הבחירה האנושית האותנטית היחידה. לכן, כאשר מזרחים מבטאים נאמנות ליהדות, למסורת או למדינה, חוקרות וחוקרים ביקורתיים נוטים לטעון שהעמדה הזאת אינה מייצגת אותם 'באמת', אלא נובעת מאילוץ מבני או מתודעה כוזבת".

התיאוריות הביקורתיות, שביקשו 'לשחרר' את המזרחים, אימצו עמדה המתייחסת לערכים של שוויון וחירות כבחירה האנושית האותנטית היחידה. לכן, כאשר מזרחים מבטאים נאמנות ליהדות, למסורת או למדינה, הביקורתיים נוטים לטעון שהעמדה הזאת אינה מייצגת אותם 'באמת', אלא נובעת מאילוץ מבני או מתודעה כוזבת

והשאלה השלישית: מניין הם יודעים שהם צודקים?

"זו השאלה הקשה ביותר. כדי לשאול אותה באמת, אתה צריך להיכנס למערכת ההצדקות שלהם. להבין אותה מבפנים. ולשם כך אתה צריך לחזור לשאלה הראשונה ולתובנה שהגיעה בעקבותיה – העמדה שלי היא עמדה אחת, מני רבות – לא עמדה בלעדית. התובנה הזאת הובילה אותי לעמדה צנועה – שמכירה בתפיסה שלי קודם כל "כעמדה" ולא כנקודת מוצא שקופה לעצמה – כעמדה פרטיקולרית או מקומית, גם אם היא מיובאת ממקום מרכזי ועוצמתי כמו המערב.

הבעיה מתחילה כשאתה מאמץ עמדה מבנית חזקה, ברורה, שאין בלתה; כשכל היררכיה היא רעה, כל אי-שוויון הוא עוול ואתה קורא כל תופעה דרך הפריזמה הזו בלבד. ואז, כשאתה מגלה תופעות שלא מסתדרות עם הנחות המוצא שלך, אתה פשוט מתעלם מהן או מכפיף אותן לידע הקיים. מה קורה אם מזרחי מזהה את ההיררכיה ועדיין דבק בה? אם הוא ממאן לקבל את תפקידו כ"קורבן" ואת זיהויו כמשתייך לקבוצת מיעוט שסובלת  מכוחות דכאניים?".

אתה מדבר על שינוי בשאלות המחקר שלך, אבל נשמע שאתה מדבר גם על שינוי אנושי עמוק יותר.

"בהחלט. 'לדחלל' את המרואיין שלך, להפוך אותו לאיש או אשת קש בתסריט ביקורתי ידוע מראש – כפי שעשה ועושה המחקר הביקורתי למזרחים –  זה לא רק כשל מתודולוגי – זו עמדה אתית שמחייבת דין וחשבון. יש בה לעתים, גם אם לא בכוונה, יחס של התנשאות מוסרית ואינטלקטואלית, שלעתים גם מעודדת עצלות מחשבתית ורשלנות פרשנית".

WhatsApp Image 2026 06 29 at 22.36.35
מתנאל בוזגלו. צילום: דוד וייל

לאן כל זה מוביל אותך היום – לאקדמיה, לפעילות אזרחית?

"גם וגם. לאחרונה הקמתי את 'שובר שוויון' – פורום אזרחי־פוליטי המבקש לתת ביטוי למה שאני רואה ככרוניקה של ייצוג שגוי ומתמשך של הציבור המזרחי־ליכודי. הנסיבות שהובילו להקמת הפורום קשורות הן לתקופה שלפני השבעה באוקטובר והן למה שבא אחריו. בתקופת המשבר החוקתי הוזמנתי לשורה של פורומי דיאלוג. בכל הפורומים הללו הבחנתי באותו דפוס: המשתתפים הגיעו משתי קבוצות – הציונות הדתית והקפלניסטים; 'רבנים וטייסים', כשם קוד. שני מיעוטים אידיאולוגיים המאוכלסים ברובם במשכילים אשכנזים, המחזיקים בתפיסות אוטופיות מתנגשות. נעדרו מהם כמעט לחלוטין הביביסטים –הקבוצה האלקטורלית הגדולה ביותר בגוש הימין.

בעקבות ההתנסות הזו חשבתי שכדאי לנסות משהו אחר. פניתי לעיתונאית מזל מועלם, מחברת הספר 'צופן נתניהו', שמכירה לעומק את הפוליטיקה הליכודית וביקשתי ממנה למצוא לי פעיל מרכז ליכוד – ביביסט, 'מכונת רעל', לא בהכרח אדם קל לעיכול, אבל חכם, רהוט ומנומק". היא הציעה את מוטי אוחנה, והבחירה שלה הייתה מדויקת להפליא. לצדו צירפנו משתתפים נוספים, ובהם גם תלמידי לשעבר ד"ר אורי מאוטנר (שעורך מחקר אתנוגרפי על יחסי-יהודים וערבים בשוק רמלה), ד"ר רות קבסה־אברמזון, עיתונאית ופובליצסטית ימנית. כך נוצר פאנל במכון ון ליר, בהנחייתה של מזל מועלם.

מוטי אוחנה פתח את דבריו בפאנל במשפט: 'אני מוטי אוחנה – ביביסט ומכונת רעל'. היה בזה אקט מובהק של ניכוס – אימוץ מודע של התווית שנועדה לבזות אותו. הוא שידר לנוכחים: אני יודע היטב איך אתם רואים אותי – אדם שטוף מוח, פסיבי, חסר דעה עצמאית, שמשרת את אדונו בצייתנות עיוורת. מתוך המודעות המופגנת לדימוי שלו, הוא יוצר מרחק בינו לבין התווית המודבקת לו, ומחלץ את עצמו בחינניות ממנה. באותו רגע הוא חדל להיות "ביביסט" במובן הקריקטורי של המילה, והפך לסובייקט אוטונומי שמחזיר מבט אל המתייגים – אל הקהל שבחדר – ומציב סימן שאלה על עמדתם האתית והדמוקרטית, כמי שמתקשים לקבל את בחירתו הפוליטית".

הפורום 'שובר שוויון' שמחבר בכירים מלב המחנה המרכז-שמאל לבין תומכי ליכוד מובהקים, הוקם כמעט בו במקום. מאז הקמתו חווינו רגעים יוצאי דופן, כמו אירוע השקה מוצלח בכנסת בהשתתפות יו"ר הכנסת, חברות וחברי כנסת משני צדי הבית ונשיא אוניברסיטת תל אביב; או ניסוח משותף של הצעה לחוק ועדת חקירה לאירועי שבעה באוקטובר. ומנגד, היו גם משברים חריפים, עד כדי התפרקות הפורום למשך חודשיים.

במפגש דמוקרטי אמיתי בין שווים – שבו איש אינו מבקש 'להמיר את דתו' של האחר – מתגלים הקשיים במלוא עוצמתם.  אנחנו בשובר שוויון מנסים לייצר מסגרת דמוקרטית של יחסים בין שווים אך שונים – לא מתוך שאיפה לטשטש את ההבדלים, אלא דווקא מתוך רצון להנכיח אותם, להבין אותם, ולבנות מתוכם אפשרות חדשה של שותפות. אנחנו מבקשים לחשוב על פתרונות מתוך לב השסע עצמו, ובכך לפתוח אפיקים חדשים לדיאלוג דמוקרטי – דבר שחסר כיום יותר מאי פעם".

איזה סוג של מנהיגות אתה מדמיין בהקשר הזה?

"כל מנהיגות, בכל זירה ובכל דרגה – חשוב שתבין את שורשי המחלוקת בסוגיות מהותיות – דת ומדינה, אופי המרחב הציבורי, גיוס חרדים, מוסד הנישואין ועוד. דווקא הניסיון לנסח בבהירות את ההבדלים העמוקים מאפשר לכל אחד מהצדדים להרגיש שהסיפור שלו נשמע והובן. מתוך ההכרה בהבדלים הללו נוצרת האפשרות למה שאדם סליגמן כינה "אשראי מוסרי". אימצתי את המונח, אך יצקתי בו תוכן שונה: ההנחה שהאדם האחר, המחזיק בעמדות מוסריות שונות משלי ולעיתים אף מנוגדות להן, אינו פועל ממניעים זדוניים, אלא מכוון לעשיית הטוב מנקודת מבטו; ומתוך כך אני מסוגל לראות בו אדם מוסרי וראוי. המונח הזה הפך בהדרגה לחלק מן השפה שהייתה חיונית לעצם קיומו של דיאלוג דמוקרטי במציאות של שסע תרבותי ופוליטי עמוק. הוא הפך למטבע לשון שגור בפי חברי וחברות הפאנל. לא פעם נשמעה בחדר הטענה: 'סליחה, אתה לא נותן לי קרדיט מוסרי'.

מי שדואג לעתיד הדמוקרטיה צריך להבין שעתידה אינו תלוי רק בביצור מוסדות – במעמדו של בית המשפט העליון, בעיקרון הפרדת הרשויות או בתיקוני חקיקה כאלה ואחרים. כל אלה חשובים, אך הנדבך העמוק והחיוני והוא קיומה של תרבות דמוקרטית: תרבות שמושתתת על דיאלוג מכבד בין שונים. דמוקרטיה היא לא רק אוסף של פרוצדורות ומנגנונים; היא בראש ובראשונה תרבות שנמצאת תמיד בתהליך התהוות. לעיתים, בתוך הוויכוחים על הדמוקרטיה, שוכחים את הדמוס – העם".

קראו תכנים נוספים בנושא:

שרטוטים וקווי מתאר של בוגרות ובוגרי מנדל. מובילות ומובילי השינוי נחשפים באמצעות הסיפורים, ודרך התפיסות והבחירות שמעצבות את דרכם.

מתנאל בוזגלו

מתנאל בוזגלו הוא עמית-מחקר במכון הרטמן ושותף בפרויקט "ישראל של המחר". פועל וכותב במרחבי ההתחדשות היהודית המסורתית. מלמד פילוסופיה ומחשבה יהודית בכולנא ירוחם ובמסגרות נוספות. בוגר תכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, מחזור ו'

29.06.26

שרטוטים וקווי מתאר של בוגרות ובוגרי מנדל. מובילות ומובילי השינוי נחשפים באמצעות הסיפורים, ודרך התפיסות והבחירות שמעצבות את דרכם.

התיקון מותנה בקרדיט מוסרי