כשמשהו עקום, תיישרי אותו!

קלרה יונה

אשת חינוך ופעילה חברתית מזרחית. ממייסדות עמותת 'קדמה', הקימה וניהלה בקטמונים בירושלים את בית הספר 'קדמה'

את קלרה יונה אני מכיר כבר למעלה משני עשורים. היכרותנו נעוצה בעיקר בסיפור של הקמת בית הספר 'קדמה' בירושלים בשנות ה-90' של המאה ה-20, אך נוגעת גם שאלה רחבה יותר שמלווה אותי ברמה האישית: מה קורה למי שנע בין עולמות ואינו שייך לגמרי לאף אחד מהם. החוויה הזו, של להיות 'לא פה ולא שם', עומדת גם בלב סיפורה של יונה. אלא שבניגוד למסלולים אחרים של מוביליות, אצל יונה התלישות אינה מובילה להתרחקות, אלא דווקא למחויבות עמוקה יותר לפעולה. השיחה שלפנינו מבקשת לעקוב אחר התנועה הזו, מן החוויה האישית של אי שוויון אל הניסיון לשנותו דרך מערכת החינוך, באמצעות הקמת בית הספר 'קדמה'. זה הרקע למשפט שליווה אותה מילדות, משפט שאביה נהג לומר לה והיא אימצה לעצמה: "כשמשהו נראה לך עקום, תעשי אותו ישר".

יונה היא אחת מהדמויות המרכזיות שפעלו לשינוי שדה החינוך בישראל מתוך נקודת מבט מזרחית ביקורתית. כמייסדת וכמנהלת בתי הספר 'קדמה', ביקשה לערער על מנגנוני ההסללה של מערכת החינוך ולהציע אלטרנטיבה פדגוגית המניחה כי יכולתם של תלמידים אינה נתונה מראש, אלא תלויה במבנים חברתיים ובציפיות המופנות כלפיהם. השיחה שניהלתי איתה מבקשת לבחון כיצד חוויה ביוגרפית הופכת לתודעה ביקורתית, כיצד תודעה מתורגמת לפעולה, ומהם גבולותיו של שינוי חינוכי בתוך מבנים חברתיים רחבים.

עבורי, 'קדמה' אינו רק סיפור חינוכי, אלא גם מרחב שפגשתי מקרוב. את הפרקטיקום במסגרת לימודי תעודת ההוראה, כשהייתי עמית בתוכנית מנדל למנהיגות בפריפריה, עשיתי בבית הספר 'קדמה' לפני כעשרים וחמש שנה. המפגש עם בית הספר היה מפגש עם אפשרות אחרת, חינוך שמסרב לקבל את ההנחות המוקדמות של המערכת, ובעיקר את האופן שבו היא מגדירה מראש מי נחשב 'מסוגל' ללמוד במסלול עיוני, לגשת לבגרות מלאה או להגיע להשכלה גבוהה, ומי מופנה למסלולים מצומצמים יותר. במובן זה, השיחה עם יונה אינה רק עיסוק בדמות מופת, אלא גם חזרה למקום משמעותי עבורי, שבו התחלתי לבחון באופן ממשי את הקשר בין שייכות, יכולת וצדק.

"גדלתי במקום של שייכות, אבל גם של עוני"

יונה נולדה בשנת 1959 וגדלה בשכונת הקטמונים בירושלים, מרחב שסימן עבורה כבר בילדותה את המורכבות שבין קהילה, שייכות ואי שוויון. לצד החוויה העמוקה של קהילתיות ומשפחתיות, היא מתארת מציאות של עוני ומחסור: "הייתה תחושה נוכחת מאוד של שייכות; מצד שני היה עוני, ויחד איתו הבנה שמשהו לא בסדר".

החוויה הזו מלווה אותה לאורך השנים. כבר בגיל צעיר, המעבר בין שכונות בעיר המחיש לה את הפערים הסוציו-אקונומיים, גם אם עדיין לא הייתה לה שפה מתאימה לתאר אותם או אפילו לחשוב עליהם באמצעותה. לצד זאת, היא מתארת ילדות של עשייה, פעילות חברתית, עזרה בלימודים לילדים אחרים ומעורבות בקהילה. כבר אז ניכרת הנטייה שלה לא רק לזהות קושי אלא לפעול מתוכו, כדי להתמודד איתו.

הקטמונים של אותן שנים לא היו רק שכונה, אלא מרחב חברתי מסומן. הם ייצגו עבור רבים את הפריפריה העירונית, את המפגש בין הגירה לבין מעמד ומוצא. בתוך המרחב הזה, שאלות של חינוך לא היו רק שאלות פדגוגיות, אלא שאלות של עתיד: מי יתקדם, מי יישאר מאחור, ואילו אפשרויות נפתחות או נסגרות בפני ילדים הגדלים במקום כזה.

השבר ב'בויאר': "פתאום אני הבעיה"

נקודת המפנה המרכזית בחייה של יונה מתרחשת עם קבלתה לבית הספר 'בויאר' בירושלים. בויאר נחשב לאחד מבתי הספר היוקרתיים בירושלים, ולמדו בו בעיקר תלמידים משכונות מבוססות כמו רחביה ובית הכרם. לצד זאת, פעלו בו גם מסלולים שנועדו לתלמידים מצטיינים משכונות מוחלשות. עבור תלמידים אלו, המעבר לא היה רק אקדמי, אלא גם מעבר חברתי ותרבותי, כניסה למרחב שבו השפה, הקודים וההרגלים שונים מאלה שגדלו עליהם.

עד המעבר ל'בויאר', הייתה יונה תלמידה מצטיינת. המעבר הדרמטי הצליח לערער את תחושת היכולת והערך העצמי שלה: "זה היה שבר חיי. מתלמידה שהייתה מקבלת במבחנים ציונים של 100 ו־98 פתאום התחלתי לקבל 30 ו־40". לצד הירידה הלימודית התפתחה תחושת זרות עמוקה. "המסרים שקיבלתי היו מאוד קשים. שמו אותי במקום של פרימיטיבית". ההלם לא בא לידי ביטוי רק בציונים. הוא היה גם יומיומי, כמעט גופני. היא מספרת: "99% מהתלמידים הגיעו מרחביה ובית הכרם… היו שם כיתות שלמות שהמשיכו יחד מהיסודי. ואני הייתי לבד".

בהתחלה עוד ניסתה להשתלב, אך מהר מאוד מצאה את עצמה מחוץ למעגלים החברתיים. היא החלה להיעדר משיעורים, ולעיתים פשוט לא נכנסה לבית הספר כלל. במקום זאת הייתה יושבת עם חברה בבית קפה בקומת התקליטים במשביר בירושלים, מאזינה במשך שעות למוזיקה. "לא מצאתי את עצמי שם," היא אומרת, ומתארת חוויה שמתגבשת לכדי תלישות; "הייתי בין עולמות". ב'בויאר' היא נתפסה כ'פרימיטיבית', 'אחרת', כמי שזקוקה להצלה. אך גם בשכונה שבה נולדה וגדלה היחס אליה השתנה בהתמדה. הלימודים בבית ספר אליטיסטי סימנו אותה כחריגה, כמי שכבר אינה לגמרי 'משלנו'. כך מצאה את עצמה בתנועה בין מרחבים חברתיים שונים, לא נטועה עוד במקום שממנו באה, אך גם לא מתקבלת באמת במקום שאליו הגיעה.

ב'בויאר' היא נתפסה כ'פרימיטיבית', 'אחרת', כמי שזקוקה להצלה. אך גם בשכונה שבה נולדה וגדלה היחס אליה השתנה בהתמדה. הלימודים בבית ספר אליטיסטי סימנו אותה כחריגה, כמי שכבר אינה לגמרי 'משלנו'

התיאור הזה מזכיר את דימוי 'הציפור הצבועה', מתוך ספרו של יז'י קושינסקי, המתאר דמות המסומנת כזרה בכל מקום שאליו היא מגיעה, ונעה בין מרחבים חברתיים שונים מבלי להשתייך באמת לאף אחד מהם. המעבר אינו מוביל להשתייכות, אלא לעיתים מחדד את תחושת הזרות. יונה מתארת את המעבר לא רק כשבר לימודי, אלא כשבר זהותי: "'בויאר' היה נקודה מאוד משמעותית בחיים שלי, שם פשוט הבנתי את אי השוויון". 

המעבר ל'בויאר' שאילץ אותה להיות בתנועה בין מרחבים חברתיים ותרבותיים שונים, כפה עליה ללמוד שפה חדשה, קודים חדשים ולעמוד במבחן של ציפיות שונות בתכלית. מה שנחשב לידע מובן מאליו עבור חלק מהתלמידים, היה חסר אצל אחרים. בתוך המרחב הזה, ההצלחה אינה רק פונקציה של יכולת, אלא גם של היכולת לזהות את כללי המשחק הבלתי כתובים, ולפעול לפיהם.

ובכל זאת, יונה אינה עוזבת. למרות הקושי, היא בוחרת להישאר. "כל שנה מחדש הייתי על תנאי… איכשהו הצלחתי לשרוד". למרות הרצון לעזוב, משהו בה התעקש להישאר. "כשהתלבטתי אם לעזוב, אמרתי לאבא שלי, אולי אני אעבוד בבוקר ואלמד אקסטרני, אבל הוא לא הסכים בשום אופן". ההתעקשות של האב על לימודים, גם במחיר של סבל, הייתה אחד הגורמים שהחזיקו אותה בתוך המערכת. לצד זאת, הופיעו גם דמויות מפתח, כמו מורה שתפסה אותה מחוץ לבית הספר, ישבה איתה לשיחה והפכה לנקודת אחיזה בתוך הכאוס.

שלומית כרמלי.קלרה יונה
קלרה יונה. צילום: שלומית כרמלי

"זה לא אני, זה המבנה"

היא מספרת על רגע שבו הבינה שהתחושות הקשות שאיתן היא מתמודדת אינן עדות לכישלון אישי, אלא למבנה חברתי. זה היה בשיעור סוציולוגיה, כשהמורה, אריה בובר, הציג בפניה שפה חדשה להבנת המציאות. לא עוד כישלון אישי, אלא מבנה חברתי. "פתאום הבנתי מה אני רואה", היא מספרת. 

היכולת לשיים תופעות של אי שוויון, הסללה והדרה שינתה לתמיד את האופן שבו פענחה את חוויותיה. החוויה האישית, שהייתה עד אז מבודדת ולעיתים מלווה בבושה, מקבלת לראשונה ברגע המובחן ההוא שם ומשמעות. ברגע שיש שם לתופעה, נפתח גם מרחב פעולה. היא מתארת את ההבנה שהתעוררה בה, שלפיה "תחושת חוסר הצדק אינה גזירת גורל, אלא מעשה ידי אדם, ואני יכולה שם להשפיע".

המעבר מהאשמה אישית להבנה מבנית אינו מובן מאליו. הוא דורש לא רק ידע, אלא גם מפגש עם שפה שמאפשרת לחשוב אחרת על חוויות יומיומיות. כאשר תלמידה מבינה כי כישלונה אינו אישי בלבד, אלא קשור לאופן שבו המערכת פועלת, נפתח מרחב חדש של אפשרות. לא עוד הסתגלות בלבד, אלא גם התנגדות, אי הסכמה ולעיתים יציאה לפעולת שינוי. ההבנה הזו לא נשארה ברמת התודעה בלבד. היא קיבלה ביטוי ממשי כבר בשנותיה הראשונות מחוץ לבית הספר.

במהלך שירותה הצבאי נתקלה יונה במציאות שהדהדה את חוויותיה מבית הספר, אך בעוצמה אחרת. רבים מן החיילים שהגיעו לקורסים שהדריכה בהם לא ידעו קרוא וכתוב. "זה היה רגע מטלטל… פתאום הבנתי עד כמה עמוקה ונרחבת התופעה". במקום לקבל זאת כנתון, היא בחרה לפעול: "אמרתי, אם צריך לדעת לקרוא כדי לבשל, אז נלמד אותם". 

רבים מן החיילים שהגיעו לקורסים שבהם שירתה לא ידעו קרוא וכתוב. "זה היה רגע מטלטל… פתאום הבנתי עד כמה עמוקה ונרחבת התופעה". במקום לקבל זאת כנתון, היא בחרה לפעול

היא ארגנה קבוצות לימוד, והחלה ללמד את החיילים בעצמה. לא מתוקף תפקיד רשמי, אלא מתוך תחושת אחריות שנולדה מהבנת המציאות. הרגע הזה מסמן מעבר חשוב. מן ההבנה שהבעיה אינה אישית לניסיון ממשי להתערב במציאות ולחולל בה שינוי.

"לא להתברג, לשנות"

במקרים רבים, מוביליות חברתית כרוכה גם בתהליך של התרחקות, לעיתים בצורה לא מודעת, מן המקום שממנו באת. אצל יונה, הבחירה הייתה הפוכה. למרות האפשרות להשתלב במסלול אליטיסטי, יונה בוחרת אחרת: "זו הייתה בחירה… אבל לא יכולתי לעשות משהו אחר". דווקא התנועה בין מרחבים חברתיים שונים חידדה עבורה את הפערים החברתיים וחיזקה את הצורך לפעול לשינוי.

היא בחרה במודע לפעול בתוך המקום שממנו באה. במקום לנצל את המוביליות שהייתה לה כדי להתרחק מהשכונה ומקשייה, היא מבקשת דווקא לחזור אליה מתוך עמדה של אחריות ושאיפה לשינוי.

במובן זה, ההצלחה אינה יעד סופי, אלא נקודת מוצא לאחריות. המעבר דרך מוסדות אליטיסטיים אינו מוביל לניתוק מן המקור, אלא דווקא מעמיק את המחויבות אליו. הבחירה הזו אינה מובנת מאליה, והיא כרוכה גם במתח מול הסביבה הקרובה. "כשהקמתי את קדמה, אבא שלי מאוד התנגד… היה לי תפקיד יציב, והוא לא הבין למה אני בוחרת לעזוב".

הבחירה לפעול אינה רק מקצועית או אידיאולוגית, אלא גם אישית ומשפחתית. היא דורשת ויתור על יציבות ולעיתים גם על הסכמה.

מוטי גיגי
מוטי גיגי. צילום: אלה גיגי

'קדמה' – מרעיון למוסד חינוכי

בתי הספר 'קדמה' הוקמו בשנות ה־90 במסגרת עמותת 'קדמה לחינוך עיוני שוויוני בישראל', ביוזמת אקדמאים, אנשי חינוך והורים שביקשו לערער על אופייה המסליל של מערכת החינוך. בין המייסדים נמנו שלמה סבירסקי, סמי שלום שטרית, הנרייט דהאן־כלב ואחרים, מתוך תפיסה שמערכת החינוך אינה מספקת שוויון הזדמנויות אמיתי, במיוחד לתלמידים משכונות ועיירות מזרחיות. החזון היה להקים רשת ארצית של בתי ספר תיכוניים עיוניים כאלטרנטיבה להסללה.

בית הספר 'קדמה' תל אביב הוקם ב־1994 ופעל עד 1999, ובקריית מלאכי פעל לזמן קצר. לעומתם, בית הספר 'קדמה' בירושלים, שהוקם גם הוא ב־1994, ממשיך לפעול עד היום כבית ספר על־אזורי ואוטונומי. מראשיתו ביקש להציע מסלול עיוני מלא לתלמידים מרקע סוציו־אקונומי נמוך, לא רק כדי להשלים בגרות אלא כדי לצמצם פערים ולערער על ההנחה שיכולת לימודית היא נתון קבוע.

'קדמה' צמחה מתוך ביקורת על מנגנוני ההסללה: במקום לשאול מי מתאים למערכת, היא שואלת כיצד המערכת יכולה להתאים לכל תלמיד. המשמעות היא ציפיות גבוהות לכולם, ביטול חלוקות מוקדמות למסלולים, וליווי אינטנסיבי של תלמידים, משפחות וקהילה. תלמידים שסומנו כ"לא מתאימים" פוגשים דרישה לבגרות מלאה כברירת מחדל לצד תמיכה צמודה ומתוך תפיסה ש"אין דבר כזה שלא מצליחים".

העבודה מתמקדת גם באופן שבו תלמידים תופסים את עצמם. 'קדמה' מבקשת לשבור הגדרות של 'חלש' ו'לא מתאים', ולהציע תפיסת עולם שלפיה יכולות אקדמיות אינן נתון קבוע. לצד זאת, היא מחנכת לתודעה ביקורתית ולאקטיביזם: בתוכנית הלימודים ובתרבות הבית ספרית משולבים תכנים המעודדים לזהות אי־שוויון ולפעול לשינויו.

קדמה מבקשת לשבור הגדרות של "חלש" ו"לא מתאים", ולהציע תפיסת עולם שלפיה יכולות אקדמיות אינן נתון קבוע. לצד זאת, היא מחנכת לתודעה ביקורתית ולאקטיביזם: בתוכנית הלימודים ובתרבות הבית ספרית משולבים תכנים המעודדים לזהות אי־שוויון ולפעול לשינויו

למרות תמיכה עקרונית של שר החינוך אמנון רובינשטיין, הפער בין החזון לרשת ארצית לבין המימוש נותר גדול. חלק מהיוזמות נסגרו, והמאבק להרחבת המודל נתקל במגבלות פוליטיות, תקציביות וארגוניות. בתי הספר פועלים לעיתים בתנאים מאתגרים, עם מחסור במשאבים ותלות במאבק מתמיד על הכרה.

אך הדרך הייתה רצופה קשיים. "לא קיבלנו משכורת שמונה חודשים… לא היה לנו משרד, לא מזכירה". בתי הספר פועלים לעיתים במבנים זמניים, תוך מאבק מתמיד על משאבים והכרה. העבודה מתרחבת גם אל המשפחות והקהילה. "יכולתי לשבת שלוש שעות בבית של הורים, כדי להסביר שהילדים יכולים," מתארת יונה. 

גם בתוך העשייה הופיעו מתחים, אכזבות וכישלונות. יוזמות חינוכיות אלטרנטיביות נדרשות לפעול בתוך מערכת שאינה בנויה עבורן. ללא משאבים מספקים, ללא יציבות ולעיתים גם ללא לגיטימציה, הן מתקשות להתרחב. במובן זה, יוזמות כאלה מגלמות בתוכן מאבק להגשמת חזון ועבודה בתוך גבולות.

סיפורה של יונה נע בין ביוגרפיה אישית לבין מאבק חברתי רחב. הוא מצביע על האפשרות להפוך חוויה של אי שוויון למקור של פעולה. "אמרתי, כולם. אין דבר כזה שלא", אומרת יונה. מבחינתה, אין מסוגלים ולא מסוגלים. תפיסתה מערערת על אחת ההנחות הבסיסיות של מערכת החינוך. יונה מתארת את התוצאות לא רק כהצלחה פדגוגית, אלא כהוכחה לצדקת הדרך שלה.  ואולי דווקא מתוך המגבלות הללו, ניתן להבין טוב יותר את המשמעות של הנתונים שיונה מציגה היום כשהיא מציינת בגאווה: "היום 95 אחוז מסיימים בגרות ב'קדמה'." בתוך מציאות של פערים מתמשכים, השאלה על חינוך היא גם שאלה על דמוקרטיה. לא רק מי מצליח, אלא מי מקבל את ההזדמנות להצליח.

סיפורה של יונה אינו רק סיפור אישי של התגברות, אלא עדות לכך שתלישות ועמדת שוליים יכולה להפוך למקור של פעולה בעלת עוצמה. בתוך מציאות שבה מערכת החינוך ממשיכה למיין ולהסליל, היא מציבה אפשרות פורעת סדר: לא להתאים את התלמידים למערכת, אלא לשנות את המערכת כך שתתאים לכולם. גם היום, יש עוד מי שמוצאים את עצמם בין העולמות ושואפים לא רק לזהות את מה שעקום, אלא גם לנסות ליישר אותו.

קראו תכנים נוספים בנושא:

שרטוטים וקווי מתאר של בוגרות ובוגרי מנדל. מובילות ומובילי השינוי נחשפים באמצעות הסיפורים, ודרך התפיסות והבחירות שמעצבות את דרכם.

מוטי גיגי

ד"ר מוטי גיגי הוא מרצה בכיר במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, וחוקר סוגיות של אי־שוויון, זהות וייצוג בחברה הישראלית. חבר הוועד המנהל של המכללה. לצד פעילותו האקדמית, הוא מעורב במגוון מסגרות ציבוריות וקהילתיות, ובהן הוועד המנהל של סינמטק שדרות, הוועד המנהל של עמותת 'הד' בית מדיה שיקומי, וחבר חבר הנאמנים של עמותת 'כולנא'. יכהן כנשיא האגודה הסוציולוגית הישראלית משנת 2028. בוגר תוכנית מנדל לפיתוח מנהיגות חינוכית צעירה בפריפריה, מחזור ב'.

29.06.26

שרטוטים וקווי מתאר של בוגרות ובוגרי מנדל. מובילות ומובילי השינוי נחשפים באמצעות הסיפורים, ודרך התפיסות והבחירות שמעצבות את דרכם.

כשמשהו עקום, תיישרי אותו!