הפכתי את האין ליש

יפעת ביטון

פרופ' יפעת ביטון היא נשיאת מכללת אחווה

פרופ' יפעת ביטון היא משפטנית בכירה ומומחית לשוויון, נשיאת המכללה האקדמית אחוה שבדרום וכן יו"ר ור"מ (ועד ראשי המכללות הציבוריות בישראל). בוגרת במשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים (מסלול ישיר לדוקטורט) ובוגרת תואר שני בהצטיינות יתרה במשפטים מאוניברסיטת ייל (Yale University). שימשה כחברת סגל בכירה בפקולטה למשפטים במכללה למנהל ונמנתה על רשימת המועמדים הסופית לשיפוט בבית המשפט העליון, 2016 ו-2017.

ביטון פיתחה את תחום ההגנה על זכויות אדם בדיני נזיקין, וכן פיתחה תיאוריות של איסור הפליה בכלל והכרה בקבוצה המזרחית במשפט הישראלי, בפרט. עבודתה המשפטית תורגמה לעולם המעשה באמצעות ארגונים משפטיים לקידום שוויון שהקימה ובעיקר באמצעות "מרכז תמורה לקידום השוויון" שבראשו עמדה כשני עשורים בהתנדבות. ביטון זכתה בפרסים רבים בארץ ובחו"ל על פעילותה הציבורית, ביניהם: כלת פרס ארגון כל ישראל חברים (כי"ח) לחינוך ולחברה (2016); אות ע"ש אדמונד י. ספרא למצוינות ותרומה לחברה הישראלית (2015); אחת מ-50 הנשים המשפיעות בישראל, מגזין פורבס (2015); אות הוקרה, Honoris Causa, מאת לשכת עורכי-הדין בישראל (2015); פרס טננבאום למחוללת מהפיכה פמיניסטית של ארגון נשות הדסה העולמי (2014); פרס זכויות האדם לפעילה ישראלית, ארוחת הערב השנתית של זכויות האדם בלונדון (2014); פרס קרן דפנה יזרעאלי לפמיניסטית פורצת-דרך (2012).

בשירות הציבורי שימשה כחברת המועצה המנהלית ויו"ר ועדת הביקורת של בנק ישראל וכן של חברת תשתיות הנפט של המדינה. מונתה בידי מועצת הביטוח הלאומי לחבר דו"ח רפורמה לממשל התאגידי בביטוח הלאומי, 2018, שהוגש לשרי הרווחה והאוצר. ביטון היא פובליציסטית, הכותבת טורי דעה ומוזמנת תדיר להשתתף בתוכניות אקטואליה, ואף הגישה תכנית שבועית בגלי צה"ל במשך כעשור.

החל משבעה באוקטובר פועלת ביטון ללא לאות להכרה בפשעי המלחמה המיניים של חמאס וחוקרת את הנושא לעומקו. בדצמבר 23' דיברה באו"ם בדיון שנערך לראשונה בנושא בזירה הבינלאומית, ובמרץ 24' העלתה את הנושא לדיון לראשונה בפרלמנט האיחוד האירופי. היא פועלת למול גופים בזירה הלאומית והבינלאומית לטיפול ראוי בתופעה האיומה.

פגישתי הראשונה עם יפעת הייתה בספטמבר 1992, ביחידה למעורבות חברתית באוניברסיטה העברית. באותן השנים ניהלתי את קרן איס"ף: הקרן הספרדית הבינלאומית לחינוך. יפעת הגיעה לריאיון קבלה לקרן. סטודנטית יפהפייה עם עיניים שחורות גדולות וסקרניות, לבושה בשמלת בד שחורה. היא התיישבה מולי בגב זקוף וסיפרה את סיפור הגעתה מקריית מלאכי ועד לפקולטה היוקרתית למשפטים באוניברסיטה העברית. לכל אורך הדרך הייתה תלמידה מצטיינת. הטיפוס אל הפסגה, אל המקום שממנו תוכל לסלול לנשים אחרות דרכים לטיפוס, היה תמיד בראש חלומותיה. יפעת דיברה בקול בוטח ומלא תשוקה על המהפכה שתחולל כאן. במשך שלושה עשורים עקבתי בגאווה אחר פועלה ועתה אני שבתי אליה להקשיב לסיפור חייה בהקשר למאבק המזרחי.  

ספרי על ראשית דרכך במאבק המזרחי דרך עולם המשפט. 

"החיבור שלי לעולם המשפט התחיל בגיל מאוד מוקדם. כשהייתי נערה ראיתי סרט  על נער שחור שנעשה לו עוול משפטי חמור. הוא הואשם באונס ורצח של שתי ילדות לבנות, הוצא להורג. בהמשך הסתבר שהוא זכאי.  הסרט הזה טלטל אותי. הבנתי שיש מערכות של כוח שיכולות לרסק חיים של אנשים, ושיש גם מי שיכול לעמוד מול המערכות האלה. זה רגע שבו נולד בי הרצון להיות בצד שנאבק על צדק. אבל עם השנים הבנתי שהמאבק שלי הוא לא רק על צדק מופשט. הוא גם על צדק חברתי, ובמיוחד על צדק עבור קבוצות מודרות. במקרה שלי זה היה קשור מאוד לזהות המזרחית.

מתי התחברת באופן מודע למאבק המזרחי?

"זה לא קרה ברגע אחד. זה היה תהליך. גדלתי בפריפריה, בבית מזרחי, שהיה מאוד מובחן בזהות שלו. הרבה מהחוויות שספגתי בילדות היו חוויות של אי שוויון. לא בהכרח תמיד בצורה גלויה, אבל בהחלט מורגשת. כשנכנסתי לעולם המשפט, גיליתי משהו מעניין. עולם המשפט מציג את עצמו כמערכת ניטרלית. הוא מדבר בשפה של עקרונות, של כללים, של שוויון בפני החוק. אבל ככל שלמדתי יותר וככל שהתעמקתי יותר, הבנתי שהניטרליות הזו היא לפעמים אשליה. מערכת המשפט משקפת גם מבני כוח חברתיים. אם החברה לא שוויונית, גם המשפט מושפע מזה.

ספרי באילו אופנים ההשפעה על המשפט התבטאה בפועל.

"בכמה דרכים. למשל, בשאלה מי נחשב ל'סובייקט' המשפטי הקלאסי? מי עומד במרכז הסיפור המשפטי? הרבה מאוד זמן הדמות הזו הייתה דמות מאוד מסוימת, לרוב גבר, אשכנזי, מהמעמד הבינוני או הגבוה. כאשר אתה מגיע מהשוליים, אתה מבין שהסיפורים שלך כמעט לא קיימים בתוך המשפט. לא במקרים שמגיעים לבתי המשפט, ולא בתיאוריה המשפטית. שם הבנתי שיש צורך להכניס לשיח המשפטי את המבט המזרחי".

מי עומד במרכז הסיפור המשפטי? הרבה מאוד זמן הדמות הזו הייתה דמות מאוד מסוימת, לרוב גבר, אשכנזי, מהמעמד הבינוני או הגבוה. כאשר אתה מגיע מהשוליים, אתה מבין שהסיפורים שלך כמעט לא קיימים בתוך המשפט


איך עולם המשפט קיבל את זה?

"בהתחלה לא בקלות. צריך להבין, המערכת המשפטית בישראל מאוד אוהבת לראות את עצמה כאוניברסלית. היא חושבת שהיא מדברת בשם ערכים כלליים, ולכן היא לפעמים מתקשה להכיר בכך שיש קבוצות שחוות את המציאות אחרת.

כשאת אומרת שהמשפט לא באמת ניטרלי, שיש בו גם הטיות חברתיות, זה מערער על יסודות מאוד עמוקים. אבל עם השנים התחיל להיווצר שיח. גם באקדמיה וגם מחוצה לה. אחרי שהבנתי את עולם המשפט, והצלחתי לדבר את השפה, להיות חלק, רציתי להפוך אותו לכלי שאשתמש בו כדי לייצר תיקון. התחלתי דווקא מהסיפור הפמיניסטי, כשתרגמתי דיני נזיקין, הייתה לי מחשבה שאין פה נשים בטקסטים האלה, אין שופטות, כל מערכת המשפט היא מאוד גברית. אבל אני לא לבד, כלומר, כבר יש פה ושם פמיניסטיות, יש איזושהי דרך, משהו שיכולתי להרגיש שאני מתכתבת איתו, עם איזשהו ענף מתפתח לכל הפחות, מה שלא ניתן היה לומר לגבי הסיפור המזרחי. הייתי צריכה להמציא קודם את הרעיון הזה של מהי ביקורת מזרחית על המשפט, באופן כללי, מה הרלוונטיות של הקטגוריה המזרחית הזאת".

ואיך את עושה את זה?

"מאחר שעסקתי בפמיניזם, וחקרתי  הרבה סוגיות של זהות, אז כבר היה לי ביטחון שיש לי יכולת לדבר על זהות, וגם הרגשתי שיש לי יציבות תעסוקתית במכללה והערכה כלפיי שתאפשר לי לעסוק בזה מבלי שאשלם מחיר גבוה מדי. 
במקביל, היה לי כבר את מרכז תמורה, מ-2006, והבנתי שזאת הזדמנות בשבילי לחדד את מה שאני רוצה להגיד בהקשר המזרחי. המנחה שעברתי אליו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, פרופ' דנקן קנדי, אני זוכרת שישבתי איתו  ואמרתי לו, תשמע, אני מגיעה ממקום מאוד אחר מזה שהגיעו ממנו קודמיי. והוא אמר: 'כן, את מאוד שונה מהם, את לא נראית כמותם, את לא נשמעת כמותם, תגידי לי, תספרי לי קצת על הרקע שלך". סיפרתי לו, והוא הציע שאחקור את הנושא, שנחשוב על זה ביחד.

יפעת ביטון
יפעת ביטון: צילום: שלומי אבוטבול

אני זוכרת את רגע האאוריקה הזה, כשאני  מתקשה להסביר לו באיזה מובן אני שונה, כמו שהוא יכול בקלות להבין איך שחורים שונים מלבנים. המשפט האמריקאי תופס שחורים ולבנים כשונים, ואילו בישראל, לא רק שאין תפיסה, אין כזאת קטגוריה של מזרחים, גם השחור ולבן זה הערבים והיהודים בכלל. ואז הוא אמר, 'אז בעצם אין לכם הגדרה דה יורה, אין לכם הגדרה משפטית'.

ואני השבתי 'אבל יש לנו משמעות דה פקטו, יש משמעות להוויה שלנו דה פקטו'. מהשיחה הזו ומהתובנה הזו התחילה לצמוח הכתיבה.  זאת הייתה חוויה של הארה. הייתי צריכה להיות בחו"ל כדי להצליח להמשיג את זה עם אנשים שמדברים נקי, בלי פוליטיקה, ומבינים מה את אומרת בצורה אנליטית יותר. עד אז פחדתי לדבר על הדברים האלה, והרגשתי חוסר ביטחון ורגשי נחיתות בהקשר הזה. פחדתי שיגידו, הנה, בבקשה. את פשוט לא מוצלחת, אף אחד לא אומר לך, זה רק בגלל שאת מזרחית. אז בהרוורד ישבתי וכתבתי את המאמר "האין כיש, מזרחים במשפט", שזכה בפרס המצוינות למאמר הישראלי הטוב ביותר במשפטים. הוא פשוט התפרץ החוצה, ידעתי מה אני צריכה לעשות, אני צריכה לדבר על האין  כ-יש, על הדבר הזה שאני יודעת שהוא ישנו, אבל כשאני מסתכלת על המשפט הוא איננו. האין שהמשפט מנסה לספר לנו, שאין דבר כזה. מזרחים בקטגוריה המזרחית, מה זה רלוונטי? הוא בעצם יש, הוא נוכח, אני רק צריכה to dig in, לזהות אותו, לסמן אותו, ולהתחיל להראות כמה הוא ישנו. ואז הפכתי בעצמי את האין ליש, והראיתי איך זה גם אנדוגני, זה גם בתוך המשפט. המשפט הוא חלק מההשתקה, מההעלמה של הזהות המזרחית, מהניסיון לא לגעת בדבר הזה, בתפוח האדמה הלוהט הזה. המאמר היה נקודת מפנה דרמטית, סוג של אבן פינה לתחילת הכתיבה על הזהות המזרחית במשפט. אני גם ייסדתי מועדון, את מועדון האקדמיה המשפטית למזרחים ומזרחיות צעירים. הייתי הראשונה, המבוגרת, האחראית, זה היה ב-2012, הייתי בת 41". 

הפכתי בעצמי את האין ליש, והראיתי איך המשפט הוא חלק מההשתקה, מההעלמה של הזהות המזרחית, מהניסיון לא לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה. המאמר היה נקודת מפנה דרמטית, מעין אבן פינה לתחילת הכתיבה על הזהות המזרחית במשפט

מה הייתה האג'נדה של המועדון?

"הרעיון היה לייצר נטוורקינג, לבנות מרחב בטוח ולתמוך האחת בשנייה בקידום הסוגייה והכתיבה האקדמית על אודותיה. לחשוב יחד על איך ממשיכים לפתח בכיוון הזה.

חוויה אייס"פית.

"ממש חוויה אייס"פית. בנינו מועדון, רשת חברתית שפועלת כגוף אחד. אני הייתי המבוגרת האחראית, שסיימה את הדוקטורט ראשונה, ובהמשך הצטרפו דוקטוריות צעירות, שעכשיו הן כבר פרופסוריות, ואני כבר לא מרגישה לבד בשדה. 

גם כשאני יושבת בתוך קבוצה של סגניות נשיאים לענייני מגוון של האוניברסיטאות, ומצרפים אותי כנציגת המכללות ומומחית בעניין, אני כן לבד שם כמזרחית, אבל זה  כבר סיפור אחר לגמרי בעיניי, זה לבד מסוג אחר. אני מרגישה הרבה פעמים שיש דברים שרק אני אבין, ורק אני אדע, יש לי את נקודת המבט הזאת, ואני שמחה על זה שאני שם כדי לעשות את זה.

היום, במבט לאחור, איך את רואה את השינוי שחוללת? מה את חושבת שהצלחת לייסד, להטמיע פה, שלא היה קודם? 

"עם הרבה אומץ, מחויבות ומסוגלות, יצרתי מרחב שמאפשר לעסוק בסוגיה המזרחית בתוך עולם המשפט. היום כמעט אין מישהי שהיא מזרחית ולא נגעה בנושא הזה איכשהו. זה אפשרי כי יש כבר כלים האנליטיים ומשפטיים, והתגבשו שכבות של ידע שאפשר להישען עליהן כשאת כותבת".

באופן חלוצי יצרת מערכת מושגים חדשה, משקפיים שדרכם אפשר לנתח מחדש את המציאות המשפטית.

"כן וגם ההנכחה של מזרחיות במרחב, של האקדמיה המלמדת. של ההוראה. הטקסטים שלי נלמדים בפקולטות למשפטים,  בקורסים שונים. 

אבל אני לא רוצה שהקרדיט יינתן רק לי, ולכן ייצרתי את  דור ההמשך, ושיהיו חומרים לדורות הבאים.  למשל, פרופסור קארין כרמית יפת מאוניברסיטת חיפה, שהתחילה דוקטורט באוניברסיטת ייל כשאני סיימתי את שלי. הקדשנו את אחד מכתבי העת היוקרתיים של עולם המשפט הישראלי לכתיבה ביקורתית מזרחית. ביצענו סקירה על כל הכתיבה הזאת, ובעצם יצרנו במה לחוקרים וחוקרות שיכתבו על זה, ורוב הכותבים בגיליון היו מזרחים, אבל לא רק, פתאום היו גם כותבים וכותבות אשכנזים, שיש להם מה לתרום".

שרית ברזילי
שרית ברזילי. צילום: ויקה גורשטיין

איפה ניתן לראות אדוות לפעולה שלך בעולם המשפט, במערכת המשפט עצמה, מחוץ למערכת האקדמית?

"אחד המקומות הוא הסיפור של הייצוג המזרחי בתוך המערכת המשפטית. במובן הטוב, כל המהלך הזה חייב שופטים ממוצא מזרחי להתחיל לקחת אחריות על התפקיד החשוב שלהם, לצד הסמכות שלהם.  

בנוסף, יש שימוש במאמרים שלנו, בפסיקה שעוסקת באוכלוסיית מוחלשות, בעוני, אני חושבת שזה יפה דווקא שזה לא הולך רק לסיפור המזרחי.

מה את יכולה לספר על החלטתך לרוץ לפוליטיקה?

"הייתה לי תחושה שאני צריכה לחפש זירה חדשה לייצר בה השפעה משמעותית. וזה לא עבד. היום אני לוקחת איתי את הסיפור של המאבק המזרחי לתוך מערכת ההשכלה הגבוהה בכלל.  אם עד עכשיו הייתי אקטיביסטית משפטית, עכשיו אני אקטיביסטית משפטית של ההשכלה הגבוהה.

או אקטיביסטית של ההשכלה הגבוהה, עם כלים משפטיים. זה אקטיביזם באקדמיה. העובדה שבאתי עם אג'נדה חברתית ברורה גם לתוך השדה הזה, היא זאת שגם דחפה לבחירה שלי להיות יו "ר ועד ראשי המכללות הציבוריות".

מהי תפיסת השינוי שלך היום? 

"אני חושבת שזאת תפיסת שינוי של עבודה נמשכת, סיזיפית, רב-תחומית ובין-תחומית. אי אפשר לייצר שינוי רק בתחום אחד. זו חובה לגייס שותפים ושותפות, שותפים בפמיניזם, שותפות במזרחיזם למאבקים. זה בלתי אפשרי לנהל מאבקים לבד. צריך להבין תהליכים כדי להצליח להנחיל אותם להמונים, נקרא לזה, ולא להשאיר את זה ככלי רק בידיים שלנו. כשפועלות נכון, זה מרגש לראות את היקף ההשפעה".

בגדול, אם את מסתכלת על המאבק שלך בהקשר המזרחי, המטרה היא להיות חלק מהישראליות או לאתגר את הישראליות בהקשר התרבותי?"

"מבחינתי זה לגמרי להיות חלק מהישראליות. ברור שאני מאתגרת אותה, אולי כשלב ביניים. היום אני גם יכולה להגיד את זה בצורה הכי ברורה, אני פחות מהפכנית, ואני שמחה על זה. אני מאמינה בתהליכי עומק, ותהליכי עומק הם
מאתגרים ועשויים לכאוב מאוד, אבל הם לא הרסניים. בסופו של דבר, אנחנו רוצים להיות חלק. לקבל מקום בתוך היכל התרבות הישראלית, ככזה שמכיר בערכנו וגם מתגוון לנוכח ההרחבה של עצמו".

כל כך מרגש אותי להקשיב לך ולראות את גודל העשייה וההשפעה שלך, זה ממלא אותי גאווה עצומה.

"יש לך חלק ענק בהתפתחות שלי, מהימים שבהם ניהלת את איס"ף, ולקחת אותי במסלול הזה איתך.  את חוליה משמעותית  בדרך שלי, שמלווה לאורך כל השנים. כבר שלושים שנה בעצם".

יפעת מייצגת במהותה את אחדות הניגודים או ליתר דיוק את החיבור בין ממדים הנתפסים בעיניים זרות כניגודים, אך בחייה הם דרים זה לצד זו: עורכת דין מהרצליה שמסייעת למוחלשים, אשת ממסד שמבקשת לשנות אותו מהיסוד. הלוחמנות של יפעת נגד עוולות חברתיות הופכת אותה לגברת השוויון של החברה הישראלית. כבר ב-2001 היא הייתה ממקימות עמותת "איתך-מעכי", שסיפקה סיוע משפטי לנשים מאוכלוסיות מוחלשות. הקריירה שלה שזורה בהקמת ארגונים פמיניסטיים מזרחיים לשוויון ובעשייה מתמדת בחברה האזרחית. במקביל, עשייתה הממסדית ליוותה אותה כשהייתה חברה בוועדת הכנסת לקידום מעמד האישה ובשנים האחרונות עלה שמה פעמיים כמועמדת לבית המשפט העליון.

היום, מלשכתה כנשיאת מכללת "אחווה" היא משקיפה על העיר קריית מלאכי שבה גדלה, המצויה מעבר לכביש שתוחם את הקמפוס המטופח, ויוזמת תוכניות לפתיחת שערים להשכלה לאוכלוסיות בהדרה. היא, שכפות רגליה טיפסו באותם שבילים, חוו את האבנים והחצץ שבדרך, סוללות היום שבילים לנשים אחרות, שיאפשרו להן לצעוד בהם בבטחה. אולי בעוד מספר שנים נפגוש אותה כשופטת בבית המשפט העליון או בכנסת, ומשם היא תמשיך בדרכה לחולל מהפכה חברתית רחבה. ימים יגידו.

קראו תכנים נוספים בנושא:

שרטוטים וקווי מתאר של בוגרות ובוגרי מנדל. מובילות ומובילי השינוי נחשפים באמצעות הסיפורים, ודרך התפיסות והבחירות שמעצבות את דרכם.

שרית ברזילי

ד"ר שרית ברזילאי היא סופרת, חוקרת, מרצה ומפתחת שיטת סמ״ל: סיפורים מובילים להצלחה. בוגרת בית הספר למנהיגות חינוכית, מחזור י"א.

29.06.26

שרטוטים וקווי מתאר של בוגרות ובוגרי מנדל. מובילות ומובילי השינוי נחשפים באמצעות הסיפורים, ודרך התפיסות והבחירות שמעצבות את דרכם.

הפכתי את האין ליש