גם באום בטין יש אמנות

שאדיה קדח חמאמדה ורז גלוזמן

שאדיה קדח חמאמדה היא מייסדת ומנכ"לית של המרכז הקהילתי אל קסום. רז גלוזמן הוא אוצר הגלריה לאמנות אל קסום.

العربية بعد العبرية

שאדיה קדח חמאמדה היא מנכ"לית מייסדת של מתנ"ס אל קסום. במסגרת תפקידה שאדיה מתכללת את תחום החינוך הבלתי פורמלי במועצה, וכן עוסקת בגיוס תקציבים, איגום משאבים ויצירת שותפויות לקידום התחום הבלתי פורמלי במועצה. לפני כן ניהלה את מתנ"ס ערערה בנגב, ועוד קודם לכן את היחידה לקידום נוער בסיכון בשגב שלום. בימים אלו עוזבת את עבודתה כמנהלת הגלריה לאמנות באום בטין, ועוברת לשמש כמפקחת במשרד החינוך. שאדיה חברה ברשת ״מעוז״ ובוגרת תכנית מנהיגות בחברה הבדואית של מרכז מנדל למנהיגות בנגב.

רז גלוזמן הוא אמן, אוצר ופעיל חברתי. אוצר הגלריה לאמנות אל קסום, אוצר של מוזיאון המורשת ״בית א־שער״ ברהט ומתאם הפרויקטים (מ״מ מנכ״ל) בעמותת ״תמר קדם – עושים טוב״ שהקימה משפחת קדם לאורה ולזכרה של תמר סימן טוב ומשפחתה. בוגר התוכנית למנהיגות תרבות בנגב של מרכז מנדל למנהיגות בנגב.

היישוב הבדואי אום בטין הוכר ב-2005 על פי החלטת ממשלה. למרות זאת, ברוב הבתים עדיין אין אספקת חשמל סדירה. על הרקע הזה יש בוודאי מי שימתחו ביקורת על הקמת גלריה לאמנות דווקא באום בטין, היכן שאין עדיין תנאי מחייה בסיסיים נאותים. איך נפלה ההחלטה להקים את הגלריה?

שאדיה: "זו באמת שאלה שאני נשאלת פעמים רבות. הכפר אום בטין אכן הוכר רשמית ב־2005, עוד לפני שהוקמה המועצה האזורית אל קסום, אלא שבפועל ההכרה לא פתרה את הפערים. יש שכונות ותושבים שעדיין מתמודדים עם מחסור בתשתיות בסיסיות, ובין היתר היעדר אספקה סדירה של חשמל. למרות המורכבות הזו הרגשתי שהקמת גלריה היא לא מעשה מנותק, אלא מהלך הכרחי. כמנהלת המתנ״ס במועצה, ומתוך היכרות יומיומית עם הקהילה, היה לי ברור שאמנות ותרבות הן כלי לבינוי חברה, ולא רק פריבילגיה. ההחלטה נולדה מחלום אישי לקדם יצירה מקומית ולייצר מרחב של גאווה, נראות ושייכות. מבחינתי הגלריה היא אמירה: גם כאן יש תרבות, גם כאן יש אמנות גם לנו מגיע מרחב ראוי לצמיחה".

מעשי מנהיגות צומחים לא פעם מתוך חלומות. ספרי עוד קצת על החלום.

שאדיה: "החלום שיצאתי אתו לדרך היה פשוט וברור: ליצור מציאות שבה אמנים ואמניות מהחברה הבדואית אינם פועלים בשוליים, אלא עומדים במרכז השיח התרבותי. לאורך השנים פגשתי יוצרות ויוצרים בדואים מוכשרים מאוד – ציירים, פסלים, אמני וידאו וקולנוע שפועלים מתוך עומק תרבותי וזהותי מרשים, אך לא תמיד זוכים לבמה מקצועית ומכבדת. הבנתי שהאתגר איננו חוסר כישרון, אלא מחסור בתשתיות. היה לי חשוב לייצר מסגרת יציבה שתתן להם גב ותאפשר חשיפה.

החלום היה להקים בית לאמנות בנגב: מקום שיאפשר ליוצרים ויוצרות מתוך החברה להציג, להתפתח, לנהל דיאלוג אמנותי ולהרגיש שהם חלק בלתי נפרד מהמפה התרבותית בחברה. אני מסכימה להגדרה שזהו מעשה מנהיגותי, משום שהוא מבקש לשנות תודעה, ורואה באמנות כוח מחולל שינוי, כלי לביטוי זהות וגשר בין קהילות. כשאמן או אמנית מהחברה הבדואית עומדים בגלריה ומציגים את יצירתם בגאווה זו לא רק הצלחה אישית, זו אמירה חברתית ותרבותית רחבה הרבה יותר".

כשאמן או אמנית מהחברה הבדואית עומדים בגלריה ומציגים את יצירתם בגאווה זו לא רק הצלחה אישית, זו אמירה חברתית ותרבותית רחבה הרבה יותר.

רז, איך נוצר המפגש שלך עם שאדיה?

"הכרנו אחרי שבעה באוקטובר. הקמתי במצפה רמון את מרכז החלוקה לציוד חירום, ואחרי כמה ימים המועצה המקומית השתלטה עליו וגירשה ממנו נשים בדואיות שחיכו בתור לקבל תמ"ל לתינוקות שלהן. ביטלתי את שאר הדברים שעשיתי והתמקדתי בקידום תרומות תמ״ל, בנוסף להנגשת מזון לבתי-ספר ביישובים הלא מוכרים. הבנתי לעומק את האבסורד שנשים ישראליות מיישוב לא מוכר לא זכאיות לתמ"ל, בניגוד לכל אמא ישראלית אחרת שזכאית לו מהמדינה ללא תשלום בעת מלחמה. לאחר שמצאנו פתרונות מסוימים למצבי הקצה, שאדיה הזמינה אותי לראות את הגלריה שהקימה. סיפרתי לה על מיפוי שערכתי ובו בחנתי כמה אמניות ואמנים מהחברה הערבית-בדואית בנגב, הציגו במוסדות האמנות בנגב. מהר מאוד הבנתי שרוב היוצרים והיוצרות שפועלים באופן מקצועי בנגב לא הציגו בו, תופעה שמוגברת הרבה יותר בחברה הערבית-בדואית, שלפעמים מעדיפה להציג דווקא מחוץ לנגב.

על הרקע הזה התחברתי והצטרפתי לחלום של שאדיה. רצינו ליזום מהלך לא מתפשר שמקדם אמנות מקצועית מתוך הנגב עצמו, בתוך כפר בדואי. חשוב להדגיש: לפני כל דבר אחר, זוהי גלריה מקצועית לאמנות שמבקשת לעמוד בסטנדרט המקובל, כמו בכל מקום. זו לא גלריה עם אג'נדה של דו-קיום. ההחלטה שלנו כרגע היא להציג אמניות ואמנים מהחברה הערבית-בדואית בנגב, אבל בהמשך נוכל להרחיב את הייצוגים. במילים אחרות, היה לי ברור שהקמת הגלריה לא יכולה להיות פעולה סמלית. זה חייב להיות תהליך ארוך טווח, מבוסס אמון, שמדבר בו-זמנית אל הקהילה המקומית ואל קהילת האומנים הרחבה. לקחנו בחשבון שייתכן שעבור חלק ניכר מהמבקרים והמבקרות, הביקור בגלריה יהיה ראשון בשני היבטים מרכזיים – פעם ראשונה שהם מבקרים בגלריה בכלל, ובפעם ראשונה שהם מבקרים בכפר בדואי. לכן האחריות שלנו כפולה: לאפשר מפגש משמעותי, מכבד ומקצועי, וגם לבנות גשר אמיתי בין עולמות שלא נפגשו מספיק עד עכשיו. אגב, כדי לסגור מעגל – מול הגלריה, באותו מבנה ממש, שוכן הסניף המקומי של 'טיפת חלב'".

איך מתבצעת ביניכם חלוקת העבודה? אני מניחה שהניהול המשותף מציב אתגרים רבים.

שאדיה: "יש בינינו חלוקת עבודה ברורה, וגם דינמית. יותר מכול דבר אחר, היא מבוססת על אמון. יש תחומים שבהם אני מובילה, בתור מנהלת המתנ״ס, ויש אזורים שבהם ההחלטות מתקבלות בשיחה עם רז וגם עם האמנים האמניות ואפילו עם הציבור שמגיע לגלריה. אנחנו מתרגלים הרבה הקשבה ובודקים את עצמנו כל הזמן. ברור שניהול משותף מציב אתגרים, אבל דווקא המפגש בין נקודת המבט הקהילתית-חינוכית שלי לבין נקודת המבט האוצרותית מקצועית של רז יוצר עומק. יש בינינו שותפות מחשבתית ודיאלוג מתמשך. החלוקה בינינו איננה טכנית".

רז: "אני מסכים, ואוכל להדגים באמצעות פעולה שבנסיבות אחרות יכולה להיות פשוטה בהרבה – בחירת שם לתערוכה. לחפש כותרת שמתאימה גם בערבית וגם בעברית זה אירוע מורכב: צריך להכיר ולהבין רגישויות קהילתיות ודתיות, להתמודד עם סטיגמות וסטריאוטיפים, לבדוק לעומק איך העיצוב נתפס או עשוי להיתפס. ההיגוי המשותף מוביל אותנו להתמודד עם אתגרים שבגלריות אחרות לא חושבים עליהם בכלל. לדעתי, המורכבות מייצרת עומק: היא מכריחה אותנו לא להתפשר ולבנות מהלכים שמכבדים גם את הקהילה המקומית וגם את השדה האמנותי הרחב.

המורכבות מייצרת עומק: היא מכריחה אותנו לא להתפשר ולבנות מהלכים שמכבדים גם את הקהילה המקומית וגם את השדה האמנותי הרחב

גם ההכרעות לגבי גיוס כספים, מן הסתם, הופכות למורכבות עוד יותר מכפי שהן בדרך כלל.

רז: "בהחלט. גיוס כספים זה המקום שבו המציאות פוגשת את האמנות בצורה הכי חדה. תפיסת העבודה שלנו הייתה מההתחלה שזה צריך לקרות – לא משנה אם יש תקציב או אין – ומתוך זה בנינו את הדרך, ולא להפך. בתוך התהליך הזה חשוב שניתן מקום גדול למג׳דולין אלסוויתי, מומחית השפה והתרבות הערבית, שמכניסה עומק, דיוק ורוחב רעיוני לכל החלטה הנוגעת לתערוכות – בין אם זה בקונספט ובין אם זה בטקסט. באותה נשימה אני מרגיש שמגיע כאן קרדיט גדול לשאדיה, שיודעת לחבר בין החזון לבין המציאות המוסדית ודואגת לכך שהגלריה תיתמך בפועל. היא עושה זאת בין השאר דרך תקנת תרבות ערבית ותקנת סל״ע[1] במשרד התרבות, בנוסף לתמיכות משרד הנגב והגליל ומפעל הפיס".

בימים האלו מציגה בגלריה האמנית יוסרא אבו כף את התערוכה ״שרידים״. יוסרא, בוגרת תוכנית מנהיגות תרבות בנגב, מתמודדת ביצירות שלה, באומץ, עם שאלות מורכבות וקשות, כגון אלימות כלפי נשים. אני משערת שהעמדה האמיצה שלה בסוגייה הזו, כמו גם בכל הקשור למעמדה של האישה בחברה הבדואית, היו חלק מן הסיבות שבעטיין בחרתם להעניק לה תערוכת יחיד?

רז: "יוסרא היא תושבת אום בטין וזו לה תערוכת יחיד ראשונה. עד היום היא השתתפה רק בתערוכות קבוצתיות. המפגש איתה היה דרך מנדל, והתערוכה היא תוצאה של שיחה בין שלושתנו. אני מסכים אתך שהיא מגלה אומץ רב, והיא עושה את זה בדרך הייחודית לה – בעומק, ברגישות ובשפה שהיא ביקורתית, אבל לא לעומתית. אני מאמין שהעבודה של יוסרא מאפשרת לפתוח שיח בלי לסגור דלתות, לגעת בכאב בלי להכתיב עמדה ולהזמין מחשבה אחרת על מה שהוא לכאורה מובן מאליו. מבחינתנו, זו בדיוק העמדה האמנותית והחברתית שאנחנו מבקשים לקדם בגלריה: התעקשות על מורכבות, על הקשבה, ועל אמנות שמצליחה לומר דברים חדים – בדרך אחרת".

שאדיה: "הבחירה ביוסרא נבעה קודם כול מהבשלות האמנותית והשפה הייחודית שהיא פיתחה. בעיני, לזה בדיוק נועדה הגלריה. זה לא רק מקום שעוסק באסתטיקה, אלא מקום שמאפשר מבט אמנותי על המציאות, מציף סוגיות חברתיות, שואל שאלות ומעורר שיח. האמנות של יוסרא עושה בדיוק את זה מכיוון שהיא נוגעת במקומות רגישים מתוך עומק, אחריות ואומץ, ומצליחה לתרגם חוויה חברתית מורכבת לשפה חזותית חזקה ומדויקת".

רז, בטקסט האוצרותי שחיברת אתה כותב על היצירות של יוסרא שהן "מספקות עדות חזותית וקולית לקורותיהן, קולותיהן וסיפוריהן של הנשים, ובתוך כך חושפת מנגנוני כוח באמצעות יצירת מודעות מוגברת לעמימות המובנת במעמד האישה הבדואית, השותפה ליצירת התרבות, אך בה בעת מודרת ממנה.״

רז: "בטקסט הזה נשענתי על מוטיב השרידים והחורבות שמופיע במסורת הפואטית הערבית הקלאסית הקדם-איסלאמית שנקרא ״וַקְפָה עַלַא־אל־אַטְלָאל״ – המתאר עמידה של המשורר מול שרידים, הריסות או חורבות. המשורר עוצר ומשתהה, ומתוך כך מתאפשרת התבוננות שממנה יכולה להתפתח מחשבה חדשה על זיכרון, משמעות ותודעה אל מול מה שנהרס ונעדר.

כלומר, במסורת הפואטית הערבית הקלאסית – השריד, ההריסה או החורבה מכוננים או מחוללים את תרבות הזיכרון?

"נכון. מוטיב ה'אַטְלָאל' מתאר חורבות או שרידים של המחנה הנטוש, וזהו רגע מכונן של מוזה תרבותית. תקופת הג'אהליה (קדם-האיסלאם), שמילולית פירושה 'חסר תרבות', היא דווקא תקופה עשירה מאוד מבחינה פואטית. בשירה אנחנו עדים למקום המיוחד שיש לרגע העמידה מול ההרס, כנקודת ההתחלה של היצירה. היה לי חשוב להתכתב גם עם השיר 'אל־אַטלאל' של איבראהים נאג׳י, שבוצע בקולה של אום כולתום, ובתרגום העברי הרגיש של סלמאן מצאלחה אומר:

״…וְהַיָּד שֶׁהוֹשַׁטְתָּ אֵלַי, מִתּוֹךְ הַגַּלִּים, כְּמוֹ יָד הַמּוּשֶׁטֶת לְטוֹבֵעַ. וְהָאוֹר בְּעֵינֶיךָ חֲלוֹמָם שֶׁל נוֹסְעֵי הַמִּדְבָּר. אֵיפֹה הוּא אוֹתוֹ הַמָּאוֹר.״

הבחירה לתרגם את שם התערוכה שבחרנו – 'אטלאל' – לעברית כ״שרידי' ולא כ'חורבות' או 'הריסות' כמו שהוא על פי רוב מתורגם, היא בחירה מודעת: שרידים אינם רק עדות להרס, אלא גם למה שנותר, למה שמתעקש להמשיך לשאת זיכרון, חיים ואפשרות. במובן הזה, השריד מהווה בהכרח נקודת מוצא לשינוי.

0H9A9144

תוכלו לתת דוגמה למצב שבו חשתם שהסוגיות שעולות לדיון באמצעות האמנות מעוררות שיח חדש?

שאדיה: "אני לא מצפה לשינוי מיידי או להצהרות גדולות, אלא לתזוזה תודעתית. בעיניי, עצם ההצבה של נושאים מורכבים בתוך חלל תרבותי היא כשלעצמה מהלך חשוב. שמעצם הצבתו מוליד נראות ומשמעות. אני מקווה שהתערוכה תפתח שיח רגיש בתוך הקהילה ומחוצה לה. אני מקווה שנשים צעירות תיחשפנה למודל של יוצרות אמיצות, ובה בעת הציבור הרחב יפגוש את המורכבות מבפנים ולא דרך סטריאוטיפים. אם תיווצר יותר הקשבה, אמפתיה ואומץ לדבר – זה כבר הישג גדול.

בעיניי, השינוי מתחיל עוד לפני הכניסה לגלריה. ההגעה לכפר אום בטין מזמנת מפגש עם מציאות מורכבת ושאלות אזרחיות עמוקות, כמו למשל מה ההבדל בין יישוב מוכר לבלתי מוכר, למה גם אחרי ההכרה עדיין תנאי החיים הבסיסיים אינם נענים. כאשר במקום כזה מתרחש מפגש עם גלריה מקצועית ותערוכה ברמה ארצית, זה מערער סטריאוטיפים. זה מבהיר שפערי תשתיות אינם בהכרח פערי תרבות או יצירה ושאמנות צומחת מתוך קהילה, זהות וצורך אמיתי בביטוי".

כאשר במקום כזה מתרחש מפגש עם גלריה מקצועית ותערוכה ברמה ארצית, זה מערער סטריאוטיפים. זה מבהיר שפערי תשתיות אינם בהכרח פערי תרבות או יצירה ושאמנות צומחת מתוך קהילה, זהות וצורך אמיתי בביטוי

שאדיה, האם את שותפה לעמדה של רז שאמנים מקצועיים שפועלים בנגב ישאפו להציג דווקא מחוצה לו? איך למשל מתקבלת התערוכה של יוסרא אבו כף בכפר?

שאדיה: "אני מסכימה עם רז ואני חושבת שההצגה של האמנות בתוך החברה הבדואית דורשת המון רגישות. לאמנים מקצועיים מהחברה הבדואית קל יותר להציג מחוץ ליישובים שלהם כי יש להם חשש מביקורת ופחד מפרשנות. לעיתים הם עושים זאת גם מתוך תחושת אחריות לקהילה המקומית. בתערוכה של יוסרא אנחנו רואים איך חלק מהאנשים בכפר ניגשים עם סקרנות והערכה, אחרים מתלבטים כיצד לפרש את העשייה שלה. אבל, התהליך הזה יוצר דיאלוג חי ושיח אמיתי על זהות, יצירה ומורשת. בעיניי, דווקא האתגר הזה של  הצגת האמנות מול הקהילה והביקורת האפשרית  מחזק את הערך של הגלריה כמקום בטוח ומכבד להצגת אמנות בדואית מקורית".

לסיום, אשמח שתחלקו איתי רגע מהתערוכה שיקר לליבכם.

שאדיה: "אני בוחרת בתצלום של יוסרא שמשקף בעיני אותנטיות ומסורת בדואית. האישה שבתמונה מדגימה את החוכמה, הסבלנות והחיבור העמוק לאדמה ולחיים הפשוטים שהיו חלק מחיי היומיום במשך דורות. התמונה מצליחה להעביר רגע של חיים אותנטיים, עם סמליות חזקה של המשכיות תרבותית וחיים שמחוברים למורשת ולשורשים".

רז: "אני בוחר רגע סימבולי מאירוע הפתיחה. באמצע נאומי הפתיחה הייתה הפסקת חשמל. שאדיה ואני דיברנו למעשה בחושך, עד שחסן, אב הבית, מתח כבל וחיבר אליו פרוז׳קטורים וגם את עבודת הווידאו. ודווקא בתוך התנאים האלו התחדדה המשמעות של היצירה עוד יותר: למרות הכול, ואף על פי כן האמנות מתקיימת, מוצגת, ומקבלת מקום – גם כשהתשתיות קורסות וגם כשהחושך יורד".


[1] תקנה של משרד התרבות שמאפשרת תמיכה בגלריה בשנים הראשונות להקמתה, לפני שהיא הופכת לגלריה מוכרת וזכאית לתמיכות קבועות של משרד התרבות.

**

حتى في أم بطين يوجد فن

حوار مع
شادية قدح حمامدة ورَز غلوزمان

هنا أيضاً يُزهر الفن: معرض "القيصوم" في قرية أم بطين

شادية قدح حمامدة، تلك المرأة التي حملت على كتفيها حلمًا، هي المديرة المؤسِّسة للمركز الجماهيري "القيصوم". في رحاب عملها، تنسج خيوط التربية اللامنهجية، وتبني مجتمعًا في قرى المجلس، كما تمتد يداها إلى تجنيد الميزانيات، وحشد الطاقات، وبناء جسور الشراكة لتطوير هذا الحقل. قبل أن تغدو هنا، أدارت المركز الجماهيري في عرعرة النقب، وقبله وحدة تعزيز الشبيبة المعرَّضة للخطر في شقيب السلام. والآن، في هذه الأيام، تودّع عملها كمديرة للمركز الجماهيري وصالة العرض، لترتقي منصب مفتشة في وزارة التربية والتعليم. هي عضو في شبكة "معوز"، وابنة برنامج القيادة في المجتمع البدوي التابع لمركز مندل للقيادة في النقب.

أما راز جلوزمان، فهو فنان، قيّم معارض، وناشط اجتماعي. يشغل منصب قيّم معرض "القيصوم" للفنون، وقيّم متحف التراث "بيت الشعر" في رهط، ومنسق المشاريع (وقائم بأعمال المدير العام) في جمعية "تمار كيدم – نصنع الخير"، تلك الجمعية التي ولدت من رحم الذكرى لعائلة كيدم، تخليدًا لتمار سيمان طوف وعائلتها. وهو أيضًا خريج برنامج القيادة الثقافية في النقب التابع لمركز مندل للقيادة في النقب.

لقد نالت قرية أم بطين البدوية اعترافًا حكوميًا عام 2005، لكن الرياح لم تجلب ما تشتهيه السفن: فمعظم البيوت لا تزال تغط في ظلام دامس، محرومة من الكهرباء المنتظمة. على هذه الأرض الجرداء، قد ينتقد البعض إقامة معرض فني في قلب أم بطين، حيث تتزاحم الأسئلة حول شروط الحياة الأساسية الغائبة. فكيف اتُخذ قرار إقامة هذا المعرض؟

شادية: هذا سؤال يلاحقني كظلي. صحيح أن الاعتراف الرسمي بقرية أم بطين جاء عام 2005، حتى قبل قيام المجلس الإقليمي القيصوم، لكن الاعتراف لم يمحُ الفجوات. لا تزال هناك أحياء وسكان يعانون من نقص في البنى التحتية، ومن بينها الكهرباء الغائبة. ورغم هذا الواقع المعقد، لم أشعر أن إقامة معرض فني خطوة منفصلة عن الواقع، بل على العكس، كانت خطوة ضرورية. بصفتي مديرة المركز الجماهيري، ومن معرفتي اليومية بالمجتمع المحلي، كان الأمر لديَّ شمسًا لا تُخفي: الفن والثقافة ليسا امتيازًا، بل أدوات لبناء المجتمع. وُلد القرار من حلم شخصي يدعم الإبداع المحلي، ويخلق فسحة للفخر والظهور والانتماء. المعرض، في نظري، هو رسالة تهمس: هنا ثقافة، هنا فن، ونحن نستحق مكانًا لائقًا لننمو فيه.

يُقال إن الأحلام هي مهد الأعمال القيادية. حدثينا أكثر عن هذا الحلم.

شادية: كان حلمي بسيطًا كقطرة مطر، لكنه واضح كالشمس: أن أعيش واقعًا لا يظل فيه الفنانون والفنانات من المجتمع البدوي على الهامش، بل يكونون في صميم المشهد الثقافي. طوال السنوات، قابلت مبدعين ومبدعات من المجتمع البدوي، موهوبين كالنجوم – رسامين ونحاتين وفناني فيديو وسينما – يعملون من عمق ثقافي وهُوياتي غني، لكنهم نادرًا ما يجدون منصة مهنية محترمة. أدركت أن العيب ليس في الموهبة، بل في غياب البنية. وكان مهمًا أن أخلق إطارًا ثابتًا يمنحهم الدعم والظهور. الحلم كان أن أقيم بيتًا للفن في النقب: مكان يتيح لهؤلاء المبدعين عرض أعمالهم، والتطور، وإدارة حوار فني، ليشعروا أنهم جزء لا يتجزأ من الخريطة الثقافية. نعم، أوافق على أن هذا فعل قيادي، لأنه يسعى إلى تغيير الوعي، ويرى في الفن قوة قادرة على صنع التغيير، وأداة للتعبير عن الهوية، وجسرًا بين المجتمعات. حين يقف فنان أو فنانة من المجتمع البدوي داخل معرض ويعرض عمله بفخر، فلا تكون تلك مجرد قصة نجاح شخصية، بل رسالة اجتماعية وثقافية تمتد بعيدًا.

راز، كيف وُلِدَ لقاؤك مع شادية؟

راز: التقينا بعد السابع من أكتوبر. كنت قد أَقَمْتُ مركزًا لتوزيع معدات الطوارئ في متسبيه رامون، وبعد أيام، سيطر المجلس المحلي عليه وطرد نساء بدويات كن ينتظرن حليب أطفال. عندها، شطبْتُ كل ما كنت أعمل عليه، وركزت على تأمين التبرعات لحليب الأطفال، وتوفير الغذاء للمدارس في القرى غير المعترف بها. أدركت بعمق تلك العبثية: نساء من قرى غير معترف بها لا يستحقن حليب الأطفال، بينما أي أم أخرى تحصل عليه مجانًا في زمن الحرب. وبعد أن وجدنا بعض الحلول للحالات الطارئة، دعتني شادية لرؤية المعرض الذي أسسته. حدثتها عن مسح أعددته حول عدد الفنانين والفنانات من المجتمع العربي-البدوي في النقب الذين عرضوا أعمالهم في مؤسسات الفن. وسرعان ما أدركت أن غالبية الفنانين المحترفين في النقب لم يعرضوا فيه أصلاً، وهذه الظاهرة أشد وطأة في المجتمع العربي-البدوي، الذي يفضل أحيانًا العرض خارج النقب.

على هذا الأساس، انضممت إلى حلم شادية. أردنا إطلاق مشروع جاد، غير متساهل، يدعم الفن المهني من داخل النقب نفسه، من قلب قرية بدوية. ولنؤكد: قبل كل شيء، هذا معرض فني مهني يلتزم بالمعايير المهنية، مثل أي معرض آخر. ليس معرضًا على أجندة "التعايش". حاليًا، نعرض أعمال فنانين وفنانات من المجتمع العربي-البدوي، لكننا قد نوسع الدائرة لاحقًا. كان واضحًا بالنسبة لي أن إقامة المعرض لا يمكن أن تكون مجرد لفتة رمزية، بل عملية طويلة الأمد، قائمة على الثقة، تخاطب المجتمع المحلي ومجتمع الفنانين الأوسع معًا. وحسبنا أن زيارة المعرض ستكون، لكثيرين، الأولى من نوعها: ربما أول زيارة لمعرض فني، وأول زيارة لقرية بدوية. لذا مسؤوليتنا مضاعفة: أن نخلق لقاءً مهنيًا محترمًا ذا معنى، وأن نبني جسرًا حقيقيًا بين عوالم لم تلتقِ بما يكفي. ولإغلاق الدائرة، في الجهة المقابلة للمعرض، في المبنى نفسه، يقع فرع "مركز رعاية الأم والطفل" المحلي.

كيف تُوزَّع المهام بينكما؟ أظن أن الإدارة المشتركة تفرض تحديات كثيرة.

شادية: بيننا تقسيم واضح للعمل، لكنه ديناميكي كالماء. والأهم أنه قائم على الثقة. هناك مجالات أقودها بوصفي مديرة المركز الجماهيري، وهناك مناطق تُتخذ فيها القرارات بالحوار مع راز، ومع الفنانين والفنانات، وحتى مع الجمهور الذي يزور المعرض. نتمرن كثيرًا على الإصغاء، ونراجع أنفسنا باستمرار. صحيح أن الإدارة المشتركة تخلق تحديات، لكن اللقاء بين رؤيتي المجتمعية-التربوية وبين الرؤية الفنية-الاحترافية لراز يخلق عمقًا حقيقيًا. هناك شراكة فكرية وحوار متواصل، والتقسيم ليس تقنيًا فقط.

راز: أوافقها الرأي. وسأوضح بأمر قد يبدو بسيطًا في أماكن أخرى: اختيار اسم للمعرض. البحث عن عنوان يناسب العربية والعبرية مهمة شائكة: علينا فهم الحساسيات المجتمعية والدينية، والتعامل مع الصور النمطية، وفحص كيف يمكن أن يُفهم التصميم أو يُساء فهمه. هذا التفكير المشترك يدفعنا لمواجهة تحديات لا تُطرح في معارض أخرى. وبرأيي، هذا التعقيد يخلق عمقًا، فهو يجبرنا على عدم التنازل، وعلى بناء مشاريع تحترم المجتمع المحلي والمشهد الفني الواسع معًا. حتى القرارات المتعلقة بالتمويل تصبح، كما يبدو، أكثر تعقيدًا من المعتاد.

راز: التمويل هو المكان الذي يلتقي فيه الواقع بالفن بأوضح صورة. منذ البداية، كانت رؤيتنا أن المشروع يجب أن يقوم سواء وُجدت ميزانية أم لا، ومن هذه القناعة بنينا الطريق، وليس العكس. وفي هذا المسار، من المهم أن نمنح مكانة كبيرة لماجدولين السويطي، المتخصصة في اللغة والثقافة العربية، التي تضيف عمقًا ودقة واتساعًا فكريًا لكل قرار يتعلق بالمعارض – في المفهوم والنصوص معًا. وفي الوقت نفسه، أعتقد أن شادية تستحق تقديرًا كبيرًا، فهي تعرف كيف تربط بين الرؤية والواقع المؤسساتي، وتعمل على ضمان الدعم الفعلي للمعرض، من خلال برامج دعم الثقافة العربية وبرامج وزارة الثقافة، إضافة إلى دعم وزارة النقب والجليل ومفعال هپايس.

في هذه الأيام، تعرض الفنانة يسرى أبو كف معرضها الفردي "أطلال". يسرى، ابنة برنامج القيادة الثقافية في النقب، تتناول في أعمالها بشجاعة قضايا معقدة وصعبة، كالعنف ضد النساء. أفترض أن موقفها الجريء من هذه القضية، ومكانة المرأة في المجتمع البدوي، كان أحد الأسباب التي دفعتكم لمنحها معرضًا فرديًا؟

راز: يسرا من سكان أم بطين، وهذا أول معرض فردي لها. شاركت سابقًا في معارض جماعية. تعرفنا عليها من خلال مندل، والمعرض هو ثمرة حوار بيننا نحن الثلاثة. نعم، تتحلى بشجاعة فائقة، لكنها تفعل ذلك بطريقتها الخاصة – بعمق وحساسية، وبلغة نقدية غير صدامية. أعتقد أن أعمال يسرا تفتح باب الحوار دون أن تغلق الأبواب، وتلامس الألم دون أن تفرض موقفًا، وتدعو للتفكير بشكل مختلف فيما يبدو بديهيًا. بالنسبة لنا، هذه هي الرؤية الفنية والاجتماعية التي نريد تعزيزها في المعرض: الإصرار على إظهار صورة مركبة، وعلى الإصغاء، وعلى فنٍ قادرٍ على قول أشياء حادة بطريقة مختلفة.

شادية: اختيار يسرا جاء أولاً من نضجها الفني واللغة الخاصة التي طورتها. برأيي، لهذا السبب وُجد المعرض أصلًا. فهو ليس مجرد مكان للجماليات، بل مساحة تتيح نظرة فنية إلى الواقع، وتطرح قضايا اجتماعية، وتُثير الأسئلة والحوار. فن يسرى يفعل ذلك بالضبط، لأنه يلامس أماكن حساسة بعمق ومسؤولية وشجاعة، وينجح في ترجمة تجربة اجتماعية معقدة إلى لغة بصرية قوية ودقيقة.

راز، في النص القيمي الذي كتبته، تصف أعمال يسرى بأنها: "تقدّم شهادة بصرية وصوتية لمسارات النساء، وأصواتهن، وقصصهن، وفي الوقت نفسه تكشف آليات القوة من خلال خلق وعي متزايد بالغموض الكامن في مكانة المرأة البدوية، الشريكة في إنتاج الثقافة، لكنها في الوقت ذاته مُقصاة عنها."

راز: في هذا النص، اعتمدت على فكرة "الأطلال والدمار" التي تظهر في التراث الشعري العربي الجاهلي، المعروفة باسم "الوقوف على الأطلال"، حيث يقف الشاعر أمام ما تبقى من أنقاض أو خراب. يتوقف ويتأمل، ومن ذلك التوقف تتبلور فكرة جديدة حول الذاكرة والمعنى والوعي في مواجهة ما دُمِّر وغاب.

أي أن الوقوف على الأطلال في التراث الشعري العربي الكلاسيكي يُشكِّل ثقافة الذاكرة؟

راز: صحيح. الوقوف على الأطلال يصف بقايا المعسكر المهجور أو آثاره، وهو لحظة مؤثرة للإلهام الثقافي. فترة الجاهلية – التي يعني اسمها حرفيًا "غياب الثقافة" – كانت في الحقيقة غنية جدًا شعريًا. وفي الشعر نرى المكانة الخاصة للحظة الوقوف أمام الدمار، بوصفها نقطة البداية للإبداع. كان مهمًا لي أيضًا أن أتحاور مع قصيدة "الأطلال" لإبراهيم ناجي، التي غنتها أم كلثوم، حيث يقول:

ويدٍ تمتد نحوي
كيدٍ من خلال الموج مدَّت لغريق
وبريقٍ يظمأ الساري له
أين في عينيك ذاك البريق

واختيارنا ترجمة اسم المعرض "أطلال" إلى العبرية بكلمة "بقايا" – وليس "خرائب" أو "أنقاض" كما يُترجم غالبًا – كان اختيارًا واعيًا. فالبقايا ليست فقط شاهدًا على الدمار، بل هي الوقوف على ما تبقَّى، على ما يصر على حمل الذاكرة والحياة والإمكانيات. وبهذا المعنى، تشكل البقايا بالضرورة نقطة انطلاق نحو التغيير.

هل تقدمان لنا مثالاً على موقف شعرتما فيه أن قضايا الفن تخلق حوارًا جديدًا؟

شادية: لا أتوقع تغييرًا فوريًا أو تصريحات كبرى، بل أتوقع حركة في الوعي. بالنسبة لي، مجرد وضع قضايا معقدة ومركبة داخل حيز ثقافي هو بحد ذاته خطوة مهمة. عرضها وحده يخلق حضورًا ومعنى. آمل أن يفتح المعرض حوارًا حساسًا داخل المجتمع وخارجه. وأتمنى أن تتعرف الشابات على نموذج لمبدعات جريئات، وفي الوقت نفسه أن يلتقي الجمهور الواسع بهذا التعقيد من الداخل، لا عبر الصور النمطية. إذا وُجد المزيد من الإصغاء والتعاطف والشجاعة للحديث – فهذا إنجاز كبير. برأيي، يبدأ التغيير حتى قبل الدخول إلى المعرض. فالوصول إلى قرية أم بطين يخلق لقاء مع واقع معقد وأسئلة مدنية عميقة: كالفرق بين قرية معترف بها وأخرى مسلوبة الاعتراف، ولماذا لا تزال شروط الحياة الأساسية غائبة حتى بعد الاعتراف. وعندما يحدث في مكان كهذا لقاء مع معرض فني مهني بمستوى قطري، فإن ذلك يهز الصور النمطية، ويكشف أن الفجوات في البنية التحتية لا تعني بالضرورة فجوات في الثقافة أو الإبداع، وأن الفن ينمو من داخل المجتمع، من الهوية، من الحاجة الحقيقية إلى التعبير.

شادية، هل تشاركين راز رأيه بأن الفنانين المهنيين في النقب يفضلون العرض خارج النقب؟ وكيف يُستقبل معرض يسرا في القرية؟

شادية: أتفق مع راز، وأعتقد أن عرض الفن داخل المجتمع البدوي يتطلب حساسية كبيرة. فمن الأسهل على الفنانين المحترفين من المجتمع البدوي أن يعرضوا خارج بلداتهم، خوفًا من النقد وسوء التفسير. وأحيانًا يفعلون ذلك بدافع الشعور بالمسؤولية تجاه مجتمعهم المحلي. في معرض يسرا، نرى كيف يقترب بعض أبناء القرية من الأعمال بفضول وتقدير، بينما يتردد آخرون في كيفية تفسير ما تقوم به. لكن هذا المسار يخلق حوارًا حيًا ونقاشًا حقيقيًا حول الهوية والإبداع والتراث. وبرأيي، هذا التحدي تحديدًا – عرض الفن أمام المجتمع المحلي وما قد يرافقه من نقد – يعزز قيمة المعرض بوصفه مساحة آمنة ومحترمة لفن بدوي أصيل.

في الختام، أود أن يشارك كل منكما لحظة من المعرض قريبة إلى قلبه.

شادية: أختار صورة فوتوغرافية ليسرا، تعكس بالنسبة لي الأصالة والتقاليد البدوية. المرأة في الصورة تجسد الحكمة والصبر والارتباط العميق بالأرض، بالحياة البسيطة التي كانت جزءًا من الحياة اليومية لأجيال. تنجح الصورة في نقل لحظة من الحياة الحقيقية، برمزية قوية للاستمرارية الثقافية ولحياة مرتبطة بالإرث والجذور.

راز: وأنا أختار لحظة رمزية من افتتاح المعرض. أثناء إلقاء كلمات الافتتاح، انقطع التيار الكهربائي. تحدثت أنا وشادية عمليًا في الظلام، حتى جاء حسن، مسؤول المبنى، ومدَّ سلكًا كهربائيًا، وربط به الكشافات ومشغّل الفيديو. والمفارقة أن معنى العمل الفني أصبح أوضح في تلك الظروف تحديدًا: رغم كل شيء، وعلى الرغم من كل شيء، يستمر الفن في الوجود، ويُعرض، ويحصل على مكانته – حتى عندما تنهار البنى التحتية، وحتى عندما يحل الظلام.

קראו תכנים נוספים בנושא: ,

דנה אריאלי

פרופ׳ דנה אריאלי היא היסטוריונית העוסקת במחקר ובצילום תוך התמקדות ביחסי הגומלין בין אמנות לפוליטיקה בדמוקרטיות ובדיקטטורות. מציגה מעבודותיה בארץ ובעולם ואוצרת תערוכות

01.06.26

גם באום בטין יש אמנות