במה את עסוקה בימים אלה?
זאת תקופה מרגשת במיוחד, של הרבה פירות שמבשילים. יצא לאור ספר שכתבתי, "הוגנות מגדרית בחינוך – מתיאוריה למעשה", וגם קיבלתי אות הוקרה מהמשרד לשוויון חברתי והרשות לקידום מעמד האישה. במרכז להוגנות מגדרית בחינוך שהקמתי ואני מנהלת, אנחנו מובילות מהלכים מערכתיים משמעותיים בשותפות עם משרד החינוך, אוניברסיטאות וקרנות פילנתרופיות. בנוסף, הסתיים סמסטר של קורס שאני מלמדת באוניברסיטה בשנים האחרונות על חינוך, מגדר ואי-שוויון. במקביל אני גם מובילה תהליך פיתוח של תכנית חדשה להגדלת האימפקט של ארגונים שמקדמים שוויון מגדרי ויחד עם כל זה נהנית מאוד להתקדם עם הדוקטורט. הרבה חלונות טובים פתוחים אצלי.
כיצד היית מתארת את האתגר המרכזי שעומד בפנייך?
בתוך הטרפת שהיא החיים במדינת ישראל, האתגר המרכזי הוא להמשיך לייצר קשב לצמצום פערים מגדריים, ובכלל להניע תקווה שאפשר לשנות, שיכול להיות טוב יותר. למצוא כל הזמן דרכים חדשות לבסס את ההבנה שאי אפשר לחכות עם הנושא הזה עד שנטפל בבעיות הגדולות באמת שלנו, כי פערים מגדריים מעצבים את האתגרים החברתיים המרכזיים שלנו.
זאת עבודה החוצה, לשדה שאני פועלת מולו, אבל גם עבודה על השריר הפנימי, שכמו אצל כולנו, נחבט כל הזמן על קרקע המציאות. אני רואה בעיניים את השינוי שאנחנו עושות, ברמה יומיומית, וזה מעניק לי הרבה מאוד כוח.
איזה טקסט מעורר השראה מלווה אותך ביומיום?
הבקרים שלי מתחילים עם הפוסטים של חברתי האהובה ממנדל, גילי לייבושור, שכותבת לבתה יעל, שנהרגה בשבעה באוקטובר בעת מילוי תפקידה כתצפיתנית בנחל עוז. הטקסטים האלה מחברים אותי כל בוקר לנימי הכאב הגדול שמקיף אותנו, ולצורך האקוטי בהקשבה לקולות של נשים. את העשייה שלנו לקידום הוגנות מגדרית בשיח בכיתה וליצירת התנאים לקשב למגוון של קולות אנחנו מקדישות לזכרה של יעל לייבושור.
את מי (חי או מת) היית רוצה לפגוש בארבע עיניים?
לשמחתי, זכיתי לפגוש כמה גיבורות פמיניסטיות שלי: את המשפטנית פרופ' קתרין מקינון, את חוקרת הגבריות פרופ' ריווין קונל, את פרופ' שולה ריינהרץ שמלווה אותי ואת פרופ' קרול גיליגן שמלווה את העשייה שלנו ליצירת מרחבים חינוכיים הוגנים מגדרית. כולן מהוות השראה בעבורי לאקטיביזם מבוסס מחשבה מעמיקה על התנאים המגדריים של חיינו, ועל צעדים יומיומים, קטנים לכאורה, אך דרמטיים, שמקדמים שינוי.
הייתי שמחה לפגוש עוד נשים ששינו את המציאות, בתקופות אחרות, לאו דווקא המפורסמות והמוכרות, שיספרו לי על תקווה והתנגדות.
ממי הכי היית רוצה לזכות לביקור בעבודה?

סבתא שלי, אמא של אמא, סבתא שושנה, שנפטרה לפני הרבה שנים, ואני מתגעגעת אליה כל הזמן יותר ויותר. הייתי רוצה להרגיש את העין הטובה והלב החם והחכם שלה עוטפים אותי, שתבוא לבקר אותי עם הצחוק המתגלגל, האוכל ההונגרי הטעים כל כך, שתקרא לי יעל במלעיל. הייתי כל כך שמחה לדבר איתה על אומץ, בתור שורדת שואה, ועל כל מה שהשתנה מגדרית בתקופת חייה וחיי.
באיזו שפה היית רוצה לדבר שוטף?
איטלקית. אני אוהבת את התרבות המשוגעת, היפה, העתיקה והטעימה הזאת.
מה מדיר שינה מעיניך?
מצבנו. ככה פשוט. משתדלת שידיר שינה בעיקר במובנים חיוביים, ולא רק באופן מייאש. משתדלת להשקיע את מירב זמני בחתירה לחברה טובה יותר, אבל האתגרים הגדולים בהחלט מטרידים אותי מאוד.
מהו בעיניך הדבר הטוב שאנחנו מורישים לדור הבא?
את ההבנה אודות הצורך והכורח להמשיך לבנות ולתקן את מציאות חיינו במו ידינו.
איזה ספר מעניין קראת לאחרונה (והאם הוא היה מנייר או דיגיטלי)?
אני מוצאת את עצמי יותר ויותר חוזרת לספרים שכבר קראתי לביקור נוסף. אוחזת לאחרונה בשניים, אחד מהם חדש יחסית, 'פמיניזם כפי שסיפרתי לבנותיי', של ד"ר מיה טבת דיין שהוא מופת של הגשת חכמה גדולה בגובה העיניים, בדרך שפוגשת את הלב, מבלי להתפשר על החדות של הרעיונות. אני ממליצה לכל אישה וגבר לקרוא אותו. ספר שני הוא 'באקלש' של סוזן פלודי, שיצא לאור בשנות ה-90 ותיאר את ההתנגדות לרעיונות הפמיניסטיים, דווקא כאשר הם הופכים מרכזיים ומשפיעים יותר. הדינמיקה בין תיקון להתנגדות היא מאפיין מרכזי של תהליכי שינוי שמרתקת אותי במיוחד.
ספרי על מחווה של אהבה או נדיבות שנתקלת בה לאחרונה.
כל רגע של הכרה בשינוי שאני פועלת למענו מרחיב את ליבי, בשבוע האחרון אספתי כמה כאלה. יו"ר של קרן פילנתרופית אמרה לי: "זה כל כך חשוב מה שאת עושה, אל תפסיקי", בקשה שהגיעה אליי שאחלק את הספר שכתבתי לבתי ספר ברחבי הארץ, סטודנטית שאמרה שהקורס שאני מלמדת צריך להיות קורס חובה. כל רגע כזה מזרים לי עוד אוויר לריאות ומעניק לי כוח.