חשיבות החסר בפיתוח תודעה חברתית

הדברים הבאים נכתבו מתוך ניסיון להבין את נוכחותו של ערך ההומניזם בשיח הציבורי, ומתוך הכרה בכך שכל קהילה פועלת תחת מגבלה המונעת מימוש מלא וסימולטני של מכלול ערכים מורכבים. הטקסט מבקש לבחון את הדינמיקה שבה ערך אחד מקבל עדיפות על פני ערך אחר, לא כתוצאה מעיוורון מוסרי אלא מתוך הכרעה, ולעמוד על החסר המובנה הנוצר בכל בחירה ערכית. זהו ניסיון להתבונן בחברה הישראלית כמרחב של מתחים הכרחיים, שבהם עצם ההכרעה מגלמת אחריות, אך גם מחיר.

האדם הפרטי, במציאות החיים הציבוריים של מדינת ישראל, איננו יכול עוד לשאוף לשלמות במובנה הקלאסי. הוגי העבר עסקו בשלמותו של היחיד בחייו האישיים, אך לא נדרשו למורכבות הציבורית, משום שלא התקיימו אז חיים יהודיים ממלכתיים. עם חידוש החיים הלאומיים בארץ מתברר כי לא האדם ואף לא קהילה אחת מסוגלים לבטא את כלל הערכים במציאות חייהם. המרחב הציבורי רצוף הכרעות סבוכות, רוויות התנגשות ערכית בלתי נמנעת; גם החלטות מוצדקות נושאות עמן ויתור, פשרה והזנחה של ערכים אחרים.

מתוך ניסיון של עשרות שנות ריבונות מתבררת אמת יסודית בהלכות ציבור: אין אדם ואין קבוצה היכולים לממש לבדם חיים שלמים של צדק ומידות. רק היכולת של קבוצות שונות להשלים זו את זו מאפשרת לחברה לבטא יחד את מכלול הערכים שבהם היא מאמינה.

קיים פער בין אחיזה בערכים עליונים מגוונים ובין היכולת לכלול את כולם במארג החיים הציבוריים. החיים מחייבים הכרעה בין ערכים, והכרעה זו איננה מבטלת את הדילמה אלא מותירה חסר ממשי – ערך שנדחק הצידה. אין מדובר בהכרעה משתנה מערך לערך, אלא בבחירה עקרונית בציר ערכי מארגן, הכרוכה בוויתור קבוע על אותם ערכים מתחרים.

אין חברה שמסוגלת ליישם את כל הערכים. ניסיון לאחוז בכמה ערכים מתנגשים מוביל לרדידות מחשבתית ולאשליית ה"גם וגם." סוגיית האחיזה בשטחי יהודה ושומרון מדגימה זאת היטב: מחד, ויתור על שטחים נתפס כוויתור על ערך תנ״כי, כהפקרת חיי יהודים וכסיכון קיומי; מאידך, שליטה מתמשכת במיליוני פלסטינים עומדת בסתירה לעקרונות מוסריים בסיסיים, ובראשם הזכות לחירות לאומית. הבחירה הרווחת בחברה הישראלית להעדיף את ביטחון חיי היהודים איננה מוחקת את הערך הנגדי. היא דוחקת אותו. ההכרעה איננה הופכת את השליטה למוסרית לחלוטין, אלא מעידה על מגבלת החברה בנוסף, הבחירה הערכית הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב.

בימין הישראלי רווחת תפיסה הרואה בשליטה ביהודה ושומרון חובה מוסרית מוחלטת. הוויתור על החירות הפלסטינית איננו נחווה כדילמה אלא כהכרעה נטולת קורבן מוסרי, ומי שחולק עליה נתפס כמי שאיננו מייחס ערך לחיי יהודים. מנגד, בשמאל ההומניסטי מתקיימת עמדה סימטרית במנגנונה: זכויות האדם הופכות לציר בלעדי, תוך דרישה להכפיף אליו את המסורת היהודית, גם במחיר מחיקתה. בשני המקרים, תחושת המלאות מוחקת את ריבוי הערכים.

כדי שהערך של חירות לאומית לא ייעלם מן התודעה, נדרשת נוכחות של מי שאוחזים בו כציר מארגן מרכזי. המשמעות היא שחלק מהחברה יבחרו לוותר על זכות תנ״כית ונטילת סיכון ביטחוני – כדי שלא לשלוט בעם אחר. רק כך יכול כלל הערכים שאנו מאמינים בהם להמשיך ולהתקיים במרחב המשותף.

השסע הציבורי שהיה סביב שאלת שחרור החטופים בעזה הוא דוגמה נוספת לפער בין עמדות ערכיות מנוגדות, שכל אחת מהן נובעת מתחושת מלאות ערכית-רעיונית. מצד אחד ניצבים מי שראו את ערך חיי החטופים כערך מוחלט, המחייב נכונות לשלם מחירים כבדים כמו הפסקת לחימה, שחרור מחבלים מסוכנים, ואפילו פגיעה במטרות אסטרטגיות, שהרי "אין דבר חשוב יותר מחיי אדם". מנגד, יש שראו בכך כניעה מוסרית ואסטרטגית, בגידה בזכרם של הנופלים, וביטול ערך ההרתעה והצדק ההיסטורי, שבעיניהם גובר על ההקרבה האישית של חיי החטופים. כל צד נצמד לעמדה טוטאלית, מתוך תחושת צדק מובהקת, מבלי לראות את החסר שכרוך בה. אך המציאות איננה חד-ממדית: כל הכרעה כאן נושאת בתוכה ויתור כואב על ערכים חשובים לא פחות, הכרעה שחושפת את מגבלת האדם ומחייבת אותנו דווקא לא להכריז על "ניצחון מוסרי", אלא להכיר בגודל הדילמה. רק חברה המודעת לכך שהשיקול ההומניסטי והביטחוני שניהם לגיטימיים, גם אם סותרים, יכולה להחזיק את המתח מבלי להתפרק מבפנים.

קורצוייל
ד"ר יעקב קורצוייל

שימו לב, כעת אתם במילכוד. כל תגובה שלכם מוכיחה שהטענה נכונה. אם אתם מסכימים עם טענת המלאות, מכירים בחסר שלכם, וחשים הערכה כלפי הצד השני, הנה הטענה זוכה לתמיכתכם. אם אתם טוענים שמדובר בטעות ושהוויכוח הוא על ראיית המציאות נכוחה, וחשים שהעמדה שלכם היא גם בטחונית, גם מוסרית וגם יהודית וגם… שוב הטענה מוכחת כנכונה, הרי זו בדיוק חוויית המלאות.

ההתמודדות עם החסר הערכי איננה מתרחשת בחתירה לשלמות בחיי קהילה מסוימת, אלא ביצירת מרחב חברתי רב־קולי. אין מדובר באיזון פוליטי טכני, אלא בשאלה כיצד ערכי ליבה מקבלים נוכחות חיה בתוך התרבות, החינוך והשיח הציבורי. האדם היחיד מוגבל; החברה יכולה להכיל ריבוי צירים. גם מי שתומכים בשליטה מכירים בערך ההומניזם, אך הוא איננ הציר המרכזי של חייהם. כדי שההומניזם יישאר חלק מן האתוס הלאומי, נדרשים מי שעבורם הוא הציר המרכזי – ולהפך, כדי שערכי היהדות יישארו נדבך מכונן, נדרשים מי שחיים אותם ללא פשרות. רק מתוך המתח הזה הערכים ממשיכים להתקיים.

מכאן שתפיסת העולם של ציבור איננה שלמה לעולם. רק קהילה מגוונת, על רבדיה השונים, יכולה לשאת מורכבות. החיפוש אחר שלמות רעיונית מוביל לקריסה חד־ממדית. נדרשת ענווה: הכרה בכך שהעמדה האחרת שומרת ערכים שאיננו מסוגלים לשאת בעצמנו.

הבנה זו משליכה גם על החינוך. אם כל ציר ערכי כרוך בוויתור, כיצד מצדיקים חינוך לציר מסוים? האם מעבר של חניך לציר אחר הוא כישלון? נקודת המוצא של אדם – מקום הולדתו, משפחתו וסביבתו – איננה מקרית אלא עוגן קיומי לגיטימי. מערכת החינוך נועדה לשמר רצף ערכי, אך במקביל לטפח הכרה עקרונית בלגיטימיות של צירים אחרים. כך מתאפשר איזון חברתי: מערכות חינוך שונות שומרות זו עבור זו ערכים שעלולים להיעלם.

עלולה להיווצר תחושה כי הדברים שלעיל מבטאים עמדה פלורליסטית מוכרת, אך אין זו הכוונה. ההכרה בכך שהאדם הוא בהכרח חסר, וכי תחושת המלאות מסוכנת, איננה חופפת לתפיסה הפלורליסטית המקובלת ולעיתים אף מערערת עליה. אכן, הפלורליזם מוותר על טענת המוחלטות של עמדתו שלו, ומכיר בכך שהאמת הערכית רחבה יותר מן היכולת של יחיד או קבוצה להכילה. אולם גם הפלורליזם איננו חף מסכנות, ובמובנים מסוימים הוא עלול לייצר עיוורון מסוג אחר.

הפלורליסט סבור כי אין אדם אשר יכול לאחוז באמת בשלמותה, ולכן נדרשת פתיחות לעמדות אחרות. אך לא אחת, מתוך עמדה זו עצמה, מתגבשת ציפייה סמויה שכלל החברה תאמצה: שכל בני האדם יוותרו על עמדות מוחלטות, שכולם יכירו ביחסיות, ושאיש לא יטען לאמת שאיננה ניתנת לפשרה. במצב כזה, הפלורליזם חדל מלהיות עמדה צנועה והופך לנורמה מחייבת, ואף לכזו שמדירה מתוכה עמדות שאינן מוכנות להתפרק ממוחלטותן.

כאן נחשף המתח העמוק: אם כולם יהיו פלורליסטים, מי יישא את הערכים המוחלטים? מי יעמוד על עקרונות שאינם נתונים למשא ומתן? מי יישא עמדה שלפיה ישנם מצבים שבהם אין מקום לפשרה, גם במחיר של חיכוך מתמיד עם סביבתו? חברה הזקוקה לריבוי צירים ערכיים אינה יכולה להרשות לעצמה שכל ציר יהיה רך, יחסי ומתפשר.

במובן זה, עמדות חד־ממדיות – כאלה שאינן מוכנות להתערבב או להתרכך – ממלאות תפקיד חיוני במארג החברתי. כך, למשל, חלקים נרחבים בציבור הדתי דוחים את הגישה הפלורליסטית. לא משום קנאות עיוורת, אלא משום שעבורם האמונה הדתית נשענת על ציר של אמת מוחלטת, שאיננה ניתנת ליחסיות מבלי להתפרק. פרטים שחיים את התורה מתוך מחויבות מלאה, ללא ספקנות וללא ניסיון לאזן אותה מול ערכים מתחרים, משמרים ממדים של עומק, תוקף ונאמנות, שבלעדיהם המסורת הדתית הייתה עלולה להתרוקן מתוכנה.

הכרה זו איננה שוללת פלורליזם, אך היא מציבה לו גבול ברור. לא כל העמדות נדרשות להיות פלורליסטיות, ולא כל בני החברה אמורים לאמץ יחס זהה כלפי האמת. חברה בריאה זקוקה גם לאנשים שאינם מסוגלים – ואף אינם מוכנים – לוותר על תחושת האמת המוחלטת שלהם. תרומתם אינה מצויה ביכולתם להכיל ריבוי, אלא בכך שהם שומרים ערכים שאחרים אינם יכולים לשאת כציר מארגן.

לפיכך, ההכרה בחסר אינה מובילה ליחסיות כוללת, אלא דווקא להבנה עמוקה יותר של חלוקת העבודה הערכית בתוך החברה. יש מי שחיים בתוך ספק, פתיחות ודיאלוג, ויש מי שחיים בתוך ודאות, מחויבות ועקביות. המתח ביניהם איננו כשל שיש לפתור, אלא תנאי קיומי לשימור עולם ערכים עשיר, מורכב וחי.

מחשבות המבקשות פענוח איטי ומתמסר, לא מאמר, לא סיפור, לא טור דיעה. קצת מכל אלה ועוד

יעקב קורצוייל

ד"ר יעקב קורצוויל הוא מנהל המו"פ להתנסות בהוראה ומנהל תוכנית אלומות במכון מופ"ת. בעל ניסיון מגוון בשדה החינוך, ובפרט בתחום הכשרת המורים ומוכשר בהנחיית קבוצות מטעם אוניברסיטת תל אביב. עבודתו מתמקדת בפיתוח מנהיגות חינוכית ובפיתוח תהליכים לשיפור ולקידום שדה ההתנסות בהוראה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בוגר בית הספר מנדל למנהיגות חינוכית, מחזור כ"ד.

03.02.26

מחשבות המבקשות פענוח איטי ומתמסר, לא מאמר, לא סיפור, לא טור דיעה. קצת מכל אלה ועוד

חשיבות החסר בפיתוח תודעה חברתית