"קיימת דאגה גדולה למצבם של צעירות וצעירים אחרי השנתיים האלה"

הילה 
סופרמן-הרניק

מנהלת תחום חוסן צעירים בתוכנית "יתד"

הפרויקט של הילה סופרמן הרניק בבית ספר למנהיגות חינוכית, עובדת סוציאלית בהכשרתה, היה פיתוח הפרופסיה של עבודה עם צעירות וצעירים בסיכון. כיום, שמונה שנים מאוחר יותר, היא חברת מטה בתוכנית יתד – התוכנית הלאומית עבור צעירות וצעירים על רצף מצבי הסיכון.

מה תפקידך היום במטה של תוכנית יתד?

במשך שש שנים, עד המלחמה, ניהלתי את תחום הפיתוח המקצועי של תוכנית יתד ואת תחום הטיפול בפרט. היום אני מנהלת תחום חוסן צעירים, תפקיד שלא היה קיים לפני שבעה באוקטובר, שתכליתו, בין השאר, אחריות על הטיפול בשורדות ושורדי המסיבות מטעם משרד הרווחה. אנחנו מקדמים מדיניות, עובדים בשיתוף פעולה עם גורמים נוספים בממשלה ומחוץ לה, עם גורמי בריאות הנפש, עם גופים מהמגזר השלישי ועוד.

כלומר, ממש הקמת תחום חדש.

זה נכון חלקית. יתד היא תוכנית לאומית עם ועדה בין משרדית יציבה, עם כלים ופרקטיקות של שותפויות עם משרדי ממשלה אחרים ויש להם, וגם לי, מומחיות בעבודה עם צעירות וצעירים במצבי סיכון. זה מה שאני יודעת לעשות. בזכות הפלטפורמה הקיימת והיציבה של יתד, ועל גבי המומחיות, הידע והכלים שהיו לנו, יכולנו להתארגן די מהר עם מענים מותאמים לשורדי המסיבות. בעקבות זאת נוצרה קומה של תורה חדשה שלא הייתה קודם, מהטעם הפשוט שלא הייתה תופעה כזו לפני 7.10. בוודאי לא בסדר גודל כזה ולא עם צרכים מורכבים כל כך.

מה על שולחן העבודה שלך בימים אלו?

כאמור, שולחן העבודה שלי השתנה מאוד בעקבות המלחמה. בשנתיים האחרונות אני מוצאת את עצמי נעה בין סוגיות מאקרו רחבות היקף לענייני מיקרו, עד כדי מתן מענה לצרכים של פרט מסוים.

נתחיל במאקרו.

ברמת המאקרו והמטה יש לי שותפות בניסוח החלטת ממשלה 1459 – החלטה שהעבירה את הטיפול בשורדות ושורדי המסיבות למשרד הרווחה. הלכה למעשה,  אני שותפה בקביעת מדיניות המשרד, פרסום קולות קוראים בתקציבים גדולים מאוד, הובלת צוות בין משרדי רחב שעוסק בשורדים ואחריות על מערך גדול מאוד של מענים והתקשרויות עם החברה האזרחית ועם עמותת קהילת שבט הנובה. בדיוק בימים האלו אנחנו קולטים 45 תקנים ייעודיים לטובת העבודה עם השורדים. שגרת העבודה כוללת ישיבות עם בעלי תפקידים בכירים במשרדים השותפים, דיונים בכנסת, ישיבות תקציביות ועוד כיו"ב.

ההנעה של מערכות גדולות מאפשרת לך בכל זאת לשלב גם עיסוק בפרט?

יש לי צוות פרט קטן שמקבל פניות של מקרים מורכבים שעבורם צריך ממש לתפור מענים פרטניים – חיבורים  לביטוח לאומי או למחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות, התערבויות חירום ומניעת אובדנות. בנוסף, אני נמצאת הרבה מאוד בשטח. זה גם משהו שקרה בעקבות המלחמה והחודשים הראשונים שבהם כולנו – מטה ומחוזות – היינו הרבה מאוד בשטח. עד היום, שולחן העבודה שלי הוא לא רק במשרד הרווחה ב"מגדלי הבירה". אני מגיעה למרחבי הטיפול, להתכנסויות, לפעילויות של גופים שאנחנו עובדים איתם.

במבט לאחור על השנתיים האלו, היכולת לנוע בין שתי הזירות האלו הוא אחד המפתחות שלנו לפתח מענים רלוונטיים ומשמעותיים לצרכני השירותים שלנו.

הילה הרניק תמונה
הילה סופרמן הרניק. "צעירים וצעירות הם תמיד הראשונים להיפגע במשברים חברתיים ולאומיים".

איך המפגש שלך עם האדם, הפרט, מיתרגם בהמשך למדיניות?

לפעמים זה ממש מיידי. מידע זורם אלינו מהמון ערוצים – מצוות פרט וגם מצוותים אחרים שעובדים בשיתוף עם קרנות הביטוח הלאומי והג'וינט ועם ארגונים שמפעילים הרבה מאוד מענים בשטח. המידע הזה מציף, למשל, צרכים מהביטוח הלאומי או דיוק של תהליכי עבודה במשרד הרווחה או מול השותפים. לפעמים זה מיתרגם לבקשה לדיוק בתהליכי העבודה של הוועדות הרפואיות או, למשל, להבנה שיש צורך ליצור צוותי עבודה משותפים של עו"ס רווחה ועו"ס ביטוח לאומי וגורם בריאות נפש טיפולי, ושהם צריכים ללמוד לעבוד יחד. מתוך ההבנות האלה נוצרים פרוטוקולים. זה יכול להיות גם מימון של מענים שאנחנו מזהות שהם יותר רלוונטיים או הנגשה של זכויות.

נחזור לתחום העיסוק העיקרי שלך כיום. איך את מאפיינת את שורדות ושורדי המסיבות לעומת הקהל שיתד נותנת לו מענה בשגרה?

אני לא בטוחה שיש הבדל כל כך גדול. כיום, כ-35,000 צעירים וצעירות בסיכון מקבלים מענים מיתד. רצף הסיכון מאוד גדול. נכון שהאפיון המרכזי הוא צעירים שמגיעים מפריפריה חברתית גאוגרפית, שמתמודדים עם עוני ונסיבות חיים מורכבות. אבל היום אנחנו יודעים שנסיבות חיים מורכבות הן לאו דווקא קשורות או נובעות מרקע סוציו-אקונומי קשה. בכל מה שקשור לצעירים, הסיפור של היעדר עורף משפחתי מקבל כל מיני צורות.

מכיוון שצעירים וצעירות הם מלכתחילה אוכלוסייה בסיכון?

צעירות וצעירים הם תמיד הראשונים להיפגע במשברים חברתיים ולאומיים. ראינו את זה בקורונה ואנחנו רואים את זה במלחמה. הם הראשונים לאבד את מקום העבודה והאחרונים לחזור. משימות החיים שלהם נפגעות, היכולת להתפנות ללימודים ולתעסוקה נפגעת. היום מגיעים לפתחנו  גם הרבה מאוד צעירות וצעירים שהם או בני המשפחה שלהם לא צרכו בעברם את שירותי הרווחה.

אם כך, מהם מאפייני הסיכון של מי שפונים אליכם?

צעירות וצעירים הם האוכלוסייה שהכי נפגעה במלחמה. בקרב יותר מ-2,000 ההרוגים והנרצחים של חרבות ברזל הרבה יותר ממחצית הם צעירים. גם במסיבות וגם חיילים

צעירות וצעירים הם האוכלוסייה שהכי נפגעה במלחמה. בקרב יותר מ-2,000 ההרוגים והנרצחים של חרבות ברזל הרבה יותר ממחצית הם צעירים. גם במסיבות וגם חיילים. עשינו ביתד סקר בקרב הצעירים שמלווים בתוכניות ומצאנו שאחוז גדול מקרב הצעירים הכירו אדם או חבר שנרצח או נהרג. המעגלים החברתיים של צעירים הם מאד רחבים ואנחנו פוגשות התמודדות רחבה עם אובדן, אבל ושכול "שקוף" של חברים וחברות. רבים מתמודדים עם משברים בעקבות המלחמה.

אז למעשה אין הבדל בטיפול בינם לבין צעירים שהגיעו אליכם עד המלחמה?

בהחלט יש הבדל, אנחנו נדרשות לסוג אחר של עבודה מודעת טראומה, כזו שמשלבת בין המשבר האישי לבין הטראומה הקולקטיבית שנוצרה כתוצאה מהאיום הקיומי, הטילים או התמודדות עם שירות מילואים, פינוי ישובים וכדומה. עד השנתיים האחרונות, עסקנו ביתד בפרקטיקה של עבודה מודעת טראומה בקונטקסט של טראומת ילדות ונסיבות חיים מורכבות בעבר.

ליווי שורדות ושורדי המסיבות מכיל מרכיבים של שיקום תעסוקתי, תעסוקה מודעת טראומה וכלים לחזרה למסלול. אחוז משמעותי מקרבם (או מבני משפחותיהם) היה "מוכר" במחלקות לשירותים חברתיים עוד לפני המלחמה, כך שהם פגשו את הזוועות עם משאבים מוגבלים, ומלכתחילה היו פגיעים יותר.

איך את מסבירה את זה?

אני חושבת שחלק מהאוכלוסייה שמגיעה למסיבות טבע היא אוכלוסייה שלא תמיד הולכת בתלם. לפעמים המסיבות הן סוג של אסקפיזם שמאפשר מרחב אחר של נראות עבור אנשים שמתמודדים ביום יום עם קשיים רבים והמסיבה היא מקום בטוח, עד שהיא מפסיקה להיות.

האם את מזהה היסוס או קושי של מי שלא צרכו את שירותיכם בעבר לפנות ולהיעזר?

ביתד קיימת שאיפה לביסוס תפיסה אוניברסלית. הפעילות שלנו אמנם נשענת על תפיסה של עבודה מודעת עוני, אבל חשוב לנו במקביל גם לצמצם את הסטיגמה שמאפיינת את שירותי המחלקות החברתיות. במסגרת המאמץ הזה, וביתר שאת לגבי שורדי המסיבות, פיתחנו מענים שאינם כרוכים בפתיחת תיק במחלקה לשירותים חברתיים (ברווחה)  אלו בדרך כלל גם מענים רכים ומזמינים יותר.   

זאת אומרת שאלו שירותים שהשורדות והשורדים יכולים לצרוך שלא רק דרך השירותים החברתיים.

ממש כך. מרבית ההתערבויות שעשינו מאז המלחמה הן באמצעות התקשורת עם עמותות שנותנות מענים בשותפות איתנו, בלי לעבור דרך המחלקה לשירותים חברתיים. זו פרקטיקה ותיקה ביתד גם לפני המלחמה. מדובר במהלך שמקל גם על המחלקות, שמתמודדות עם מעומס גדול. ובעיקר מאפשר  עכשיו לייצר מענים שלא היו עד היום כמו יוגה מודעת טראומה, ריטריטים או גלישת גלים, שאפשר להיווכח בערך האדיר שלהם.

יש צפי לכך שבעתיד המענים האלו יונגשו גם לצעירים שאינם שורדי המסיבות?

כן. למעשה, הם כבר מתחילים להיות. אנחנו בישורת האחרונה של קול קורא, בעקבות מלחמת חרבות ברזל, לארגונים ועמותות שיציעו מענים יצירתיים כמו תנועה, ספורט ואמנות לכלל הצעירות והצעירים.  זאת אומרת שגם מי שהיו צעירים במצבי סיכון עוד לפני המלחמה' יזכו למענים שהם פרי הפיתוח של השנתיים האחרונות. 

מה לדעתך איפשר את הפיתוח של המענים הייחודיים האלו דווקא עכשיו?

המענים צמחו מהשטח. אחרי שבעה באוקטובר הייתה פריחה של יוזמות שהגיבו לצרכים הייחודים של אוכלוסיית שורדי המסיבות, שהיא מלכתחילה אנטי ממסדית רוחנית ויצירתית. אנחנו  במערכות התחברנו ליוזמות ואימצנו אותם.

ניכר שיתד הפעילה גמישות ויצירתיות ושסיפקתם מענים לצרכים שהשורדים והשורדות ידעו לנסח היטב. מה קורה כאשר האוכלוסייה לא יודעת לנסח את הצורך כל כך טוב, כפי שקורה לא פעם עם אוכלוסיות פחות חזקות או מודעות?

אנחנו מובילים הרבה תהליכים של שיתוף ציבור וגם מחקרי הערכה ובדיקת צרכים. לעיתים קרובות הצעירים באמת לא יודעים להגיד מה בדיוק הם צריכים, ואז התפקיד שלנו הוא להציע או להמציא מענים מתוך ההכרות והדיאלוג איתם

אנחנו מובילים הרבה תהליכים של שיתוף ציבור וגם מחקרי הערכה ובדיקת צרכים. לעיתים קרובות הצעירים באמת לא יודעים להגיד מה בדיוק הם צריכים, ואז התפקיד שלנו הוא להציע או להמציא מענים מתוך ההכרות והדיאלוג איתם. לעתים עולות יוזמות גם מתוך העובדות שלנו בשטח. במהלך השנתיים האחרונות  פנינו לעובדות ברשויות, הצענו תקציב וביקשנו שיעלו רעיונות שיתאימו לצרכים של הצעירים שלהן. היוזמה הזו הובילה לפרויקטים מאוד יפים.

לאן את רואה את יתד מתפתחת מכאן?

יתד מתפתחת כל הזמן. אנחנו בתהליכי פיתוח עכשיו של מענים לצעירים וצעירות בחברה החרדית וגם ליוצאים ממנה. וכמובן, כל מה שקשור לצעירים בחברה הערבית. השנתיים האחרונות היו מאד קשות אצל כולם. בתחום שאני מנהלת, אנחנו עוסקות בפיתוח של שתי תוכניות גדולות: מרכזי טיפול לצעירים וטיפול בחובות של צעירים. יתד מפתחת כבר שנים את תחום צבא-חברה שעוסק בליווי חיילים – לפני, במהלך ואחרי שירות צבאי.

אנחנו עומדות לקלוט בקרוב את הצעירים שעברו את גיל התבגרות בשנות הקורונה, עברו את המלחמה ויגיעו אלינו עם הרבה יותר חסמים, אתגרים וקשיים. צעירים שיזדקקו לסיוע בחיזוק מיומנויות חברתיות ותעסוקתיות.  

ואיך את רואה את העתיד שלך?

אני עושה את מה שאני אוהבת. אני מרגישה שהניסיון, הידע וההתפתחות המקצועית שלי, הובילו אותי למה שאני עושה היום בריכוז התחום והאחריות על ליווי שורדי המסיבות  אני לא יודעת עד מתי ומה יהיה, אני גם לא יודעת אם אנחנו נערכים למענים של שנים, תחת תקנות וחקיקה או שההתערבות המסיבית תסתיים בעוד שנתיים-שלוש. האירוע הזה לא דומה לשום דבר אחר שהכרנו ולכן הרבה מהעשייה נעשית בלמידה תוך כדי תנועה. אני מושקעת מאד בהווה ויוצרת את העתיד תוך כדי.

מערכת המנדליסט

14.12.25

"קיימת דאגה גדולה למצבם של צעירות וצעירים אחרי השנתיים האלה"