פרופ’ יוסי דהאן, חוקר ומרצה לפילוסופיה של המשפט ותיאוריה פוליטית, פעיל חברתי עתיר זכויות שתרם תרומה נכבדת להמשגה של המאבק המזרחי, מהדמויות המרכזיות בהקמת הקשת הדמוקרטית-המזרחית. בספרו תיאוריות של צדק חברתי דהאן בוחן באופן מקיף תיאוריות מרכזיות של צדק – מתפיסת החירות של ג’ון רולס ועד גישות של צדק כזכויות, כיכולות וכהכרה – והראה כיצד אפשר לתרגם עקרונות מופשטים למציאות הישראלית של פערים חברתיים, חינוכיים ותרבותיים. החתירה לחלוקה שוויונית של משאבים והזדמנויות מגולמת הלכה למעשה באקטיביזם שלו לאורך השנים ובהובלת מאבקים רבים, בין היתר כמי שייסד את פרויקט "הל"ה", את "מרכז אדוה" (ועומד עד היום בראשו כיו"ר הוועד המנהל) ואת אתר "העוקץ", שהיה במשך שני עשורים במה משמעותית לכתיבה ביקורתית ולחיזוקו של שיח ציבורי אלטרנטיבי (גילוי נאות, אני הייתי מעורכותיו, י.נ).
השיחה שלפנינו מבקשת לבחון מהלך מנהיגותי ייחודי שהתחולל בתוך המאבק המזרחי – הקמת הקשת הדמוקרטית-המזרחית – ולבחון אותו בפרספקטיבה היסטורית וביקורתית. האם וכיצד השיח הביקורתי מצא דרכו אל לב השיח הציבורי? מה נותר מן החזון לצדק חלוקתי ולהכרה תרבותית? אילו אתגרים חדשים ניצבים בפני המאבק המזרחי בישראל של היום?
"הקשת" הייתה מלכתחילה פרויקט של מנהיגות, רצון של האליטה האקדמית המזרחית ליצור מסגרת משותפת למאבק המזרחי.
נכון, לא היה מדובר בקבוצה של צעירים שזה עתה גילו מצוקה ורצו "לתקן את העולם", אלא באנשים בעלי רקורד ארוך של פעילות פוליטית וחברתית. ויקי שירן, סמי שלום שטרית, יהודה שנהב, שוש גבאי ואחרים הגיעו אל הפרויקט הזה אחרי שנים של עשייה. חלקם במפלגות כמו תמ"י, חלקם במאבקים חברתיים, חלקם בהקמת עמותות וארגונים אזרחיים.
הייחוד היה בכך שלא נבנתה כאן עוד קואליציה אד-הוק סביב בעיה מסוימת, אלא גוף חדש שניסה להוות מסגרת־על למאבק המזרחי. כל אחד מן המשתתפים שמר על מעורבותו בארגונים אחרים, וביחד יצרנו מרחב משותף שבו, כמי שהיו כבר בעלי עמדות והשפעה – התאחדנו כדי לנסח סדר יום חדש.
היינו בכיתת המחוננים של המזרחיות, כשהזהות המזרחית לא מתנצלת והסיבות למאבק ברורות. פעילות ופעילים עם עבר דומה, עם תחושת שליחות משותפת, חלקם דמויות יוצאות דופן – השילוב הזה היווה עוצמה נדירה, גם פנימה כחבורה וגם כלפי חוץ, בעיניים הציבוריות.
היינו ב'כיתת המחוננים' של המזרחיוּת… פעילות ופעילים עם עבר דומה, עם תחושת שליחות משותפת, חלקם דמויות יוצאות דופן – השילוב הזה היווה עוצמה נדירה, גם פנימה כחבורה וגם כלפי חוץ, בעיניים הציבוריות.
זאת אומרת שגם היה ממד של הבשלה אישית של כל אחד ואחת בנפרד, שהתרחשה במקביל.

מה שקרה בשנות ה-90' הוא שאנשים שכבר עשו דרך, מצאו זה את זה. יהודה שנהב, למשל, גילה את הממד המזרחי אחרי שנים של דיכוי באקדמיה, והביא אתו התלהבות עצומה. ויקי שירן חזרה עם ניסיון מהפוליטיקה, לצד שנים של פעילות ציבורית. אני עצמי כבר הייתי פעיל מבחינה חברתית. החיבור בין אנשים עם רקע, ידע ותשוקה – יצר תחושת עוצמה חדשה. במפגש בינינו נפתח מרחב שאפשר לחשוב בו בצורה רדיקלית ורחבה יותר על שינוי החברה הישראלית.
מה שליכד את האנשים ב"קשת" לא היה רק סדר יום פוליטי, אלא גם ביוגרפיה משותפת – תרבותית וישראלית. כולנו נשאנו חוויות דומות של דיכוי, הדרה והכחשה, וזה יצר בסיס רגשי חזק מאוד.
כמובן שלא כולם רצו לשמוע. אבל עצם זה שקבוצה של אינטלקטואלים ופעילים באו עם רקע אקדמי, יכולת לנסח טיעונים ולדבר בשפה של "הממסד", שינה את כללי המשחק. זה לא היה ואדי סאליב או הפנתרים שהודרו כעבריינים – אלא פרופסורים, דוקטורנטים ואנשי ציבור שידעו להתווכח, לשכנע ולהחזיק במהדורות החדשות. זה העניק לקשת כוח והשפעה בשיח הציבורי.
אילו מטרות קבעתם לעצמכם בראשית הדרך, ואיך?
הזהות והמטרות לא נקבעו בישיבה אחת, אלא התפתחו תוך כדי תנועה. נפגשנו בקביעות – בית הסופר בתל אביב הפך למקום המפגש המרכזי שלנו – ושם התנהל בירור מתמשך סביב השאלות הגדולות: מהו הגוף הזה? לאן הוא רוצה ללכת?
אחת הסוגיות המרכזיות הייתה המתח בין אוניברסלי לפרטיקולרי: האם זו תנועה מזרחית מובהקת, או תנועה אוניברסלית לצדק חברתי עם דגש מזרחי. הפשרה שהתגבשה נוסחה אז כ"אוניברסלית בערכיה ומזרחית ביעדיה". בהמשך הצטרפו גם אנשי מסורת כמו מאיר בוזגלו ויעקב ידגר, והביאו איתם נקודות מבט חדשות – למשל בשאלת מקומה של המסורת או סוגיית היחס לפלסטינים.
לצד הבירור הזה, הבנו שחייבים לבחור מאבקים ממשיים. אחד החשובים שבהם היה נושא הקרקעות. עד אז אף אחד כמעט לא דיבר עליו במונחי צדק חברתי – לכל היותר היו הערות שוליים באקדמיה. אנחנו הפכנו את זה לסוגיה ציבורית: מה שהיה חבוי בעמודי הנדל״ן בגלובס הפכנו לכותרות ראשיות.
בחרנו מאבקים ממשיים. אחד החשובים שבהם היה נושא הקרקעות. עד אז אף אחד כמעט לא דיבר עליו במונחי צדק חברתי… אנחנו הפכנו את זה לסוגיה ציבורית: מה שהיה חבוי בעמודי הנדל״ן בגלובס הפכנו לכותרות ראשיות.
למשל המאבק על הדיור הציבורי.
סיפור הדיור הציבורי היה מהמאבקים המרכזיים של "הקשת". זו לא הייתה הפעם הראשונה שמאבק כזה עלה, אבל בשנות ה-90' החריף מאוד הניסיון לפנות את דור ההמשך מהדירות – למשל בשכונת קטמונים. אנשי עמידר היו מגיעים לשכונה, מחפשים מודעות אבל, וכך ידעו מי מההורים נפטר כדי להורות על פינוי הצאצאים מהבית. באותו זמן ממש, מעבר לכביש, בקיבוץ רמת רחל, הופשרו 130 דונם להרחבת היישוב לבנים ממשיכים.
אי־השוויון זעק לשמיים: מצד אחד זורקים משפחות מבתיהן, ומצד שני בונים וילות. כדי להיאבק היינו חייבים להשתמש גם ברטוריקה הציונית של "בנים ממשיכים", וקבענו שכאלה יש לא רק בקיבוץ, אלא גם בשכונות העירוניות. הניגוד הזה הפך את הסיפור לאייטם חדשותי מרכזי. שידרו כתבה גדולה ב"יומן שישי" בערוץ הראשון שהביאה את המאבק לכל בית בישראל.
במקביל, השתתפנו גם בוועדות ממשלתיות שהקים אריק שרון, שתמיד לקח לעצמו את תיק מינהל מקרקעי ישראל. שם נתקלנו בפוליטיקאים שסירבו להקשיב – במיוחד נציגי המפלגות החרדיות.

מה הייתה ההשפעה המרכזית שלכם על המאבק המזרחי?
ההשפעה המרכזית של "הקשת" הייתה ביכולת לתת שם לדברים. כמו במקרה של הטרדה מינית: נשים תמיד הרגישו שמשהו לא בסדר, אבל רק כשהופיע המושג "הטרדה מינית" אפשר היה לזהות את התופעה, לדבר עליה ולהיאבק בה. כך גם במאבק המזרחי – אנשים ידעו שמשהו לא הוגן קורה, אבל "הקשת" נתנה לזה המשגות והסברים.
כך גם בתחום החינוך. לאורך שנים ילדים מזרחים נותבו להקבצות נמוכות או למסלולים מקצועיים, תחת מסווה של מערכת "אובייקטיבית". אנחנו אמרנו: תסתכלו מי נמצא בכל מסלול, תשאלו למה – ותבינו שיש כאן עיוות מבני, לא עניין של כישורים בלבד.
השפעת "הקשת" ניכרת עד היום: מושגים כמו "צדק חלוקתי" לא היו קיימים לפני שהעלינו אותם לשיח. מאבקים סביב משאבי טבע – כמו מחאת הגז או מאבק האסי – נשענים ישירות על השפה שפיתחנו. גם הדיון על ייצוג מזרחים בתרבות ובספרות, ועדת ביטון למשל או קואליציית לבי במזרח, הם המשך ישיר של מה שהעלינו אז לסדר היום.
השפעת "הקשת" ניכרת עד היום: מושגים כמו "צדק חלוקתי" לא היו קיימים לפני שהעלינו אותם לשיח. מאבקים סביב משאבי טבע – כמו מחאת הגז או מאבק האסי – נשענים ישירות על השפה שפיתחנו. גם הדיון על ייצוג מזרחים בתרבות ובספרות, ועדת ביטון למשל או קואליציית לבי במזרח, הם המשך ישיר של מה שהעלינו אז לסדר היום.
אבל לא הכול היה חלק. היו גם כישלונות ואתגרים פנימיים ביחס לאופי המאבק.
המאבק המזרחי קשה במיוחד, כי רבים מהמזרחים עצמם מעדיפים להתרחק ממנו – הם השיגו דירה, עבודה, שקט יחסי, ולא רוצים להיאבק על זהות מזרחית. ל"קשת" היו כמה ניסיונות כושלים בתחום של גיוס המונים, אני זוכר ניסיון כושל כזה במגדל העמק, כנס שאליו חוץ מעובד המתנ"ס אף אחד מהתושבים לא הגיע.
היה גם מתח, בעיקר בסוף הדרך, בין אנשי ימין מסורתי לבין קבוצה מרכזית של פעילים שהתפיסה שלהם הייתה שמאלית מדינית וחברתית, אנשים שהזיקה שלהם לדת לא הייתה מרכיב מרכזי בזהות שלהם וגם לא חלק מהחזון היותר רחב של "הקשת."
כמו כן היה מתח בין פעילים שרצו להצטרף לפוליטיקה לפעילים שחשבו שחייבים להישאר ארגון חברה אזרחית בלתי תלוי.
השיח המזרחי הביקורתי עדיין רלוונטי היום?
השיח המזרחי רלוונטי עדיין מבחינה זו שכולם יודעים שזה "הפיל שבחדר": אי־השוויון, הדיכוי והפערים עדיין קיימים. מדי פעם זה מתפרץ, כשמסרבים לקבל חרדיות מזרחיות למוסדות אשכנזים או כשנחשפת דעתו של איש ציבור או פוליטיקאי על הציבור המזרחי או כשאבישי בן חיים מתראיין אצל רוני קובן.
מצד שני, השפה ש"הקשת" פיתחה נכנסה עמוק לתוך התודעה הציבורית – לעיתים באופן מעוות. פוליטיקאים אימצו מונחים כמו "צדק חלוקתי" ורוקנו אותם מתוכן אמיתי. כך קורה שאותו שיח, לכאורה, משרת אג’נדות אחרות, אפילו הפוכות.
לכן האתגר היום הוא מצד אחד לא לוותר על עצם קיומו של שיח מזרחי ביקורתי, שמדבר על חלוקת משאבים ועל הכרה תרבותית; ומצד שני להיזהר מניכוסו בידי פוליטיקה פופוליסטית. צריך לחדש באופן חתרני את השפה ואת המסגרות הפוליטיות שבתוכן היא מתנהלת.

אפשר היום להקים תנועת מחאה אפקטיבית שמשלבת בין המאבק המזרחי למאבק על הדמוקרטיה הליברלית?
יש כיום ניסיונות לנסח שיח מזרחי חדש דרך גישות מסורתיות או קהילתניות. בעיניי, אסור לוותר על ערכים ליברליים בסיסיים רק כדי ליצור קואליציה רחבה או תחושת שייכות. "טוב משותף" שלא כולל זכויות לנשים, לפלסטינים, לקבוצות להט"ב – איננו טוב משותף, אלא טוב פרטיקולרי, שמשרת רק חלק מהחברה.
הרבה מהניסיונות האלה עושים רומנטיזציה למזרחיות או למסורת, ומעמידים את תחושת השייכות כערך עליון גם במחיר של פגיעה בזכויות הפרט. אני לא מקבל את זה. רב־תרבותיות – כן, אבל רב־תרבותיות ליברלית: כזו שמכירה בזהויות שונות, כל עוד הן אינן פוגעות בשוויון ובחירות של יחידים. הניסיון לעטוף הכול בהרמוניה מלאכותית – מפגשים בין קאדים מוסלמים לרבנים מזרחים, או דיבור על "אחדות" – מסתיר את המחיר הכבד שמשלמות הקבוצות החלשות ביותר.
אני איתן בדעתי ונשאר ליברל במובן של זכויות פרט ושוויון; סוציאליסט בכל מה שנוגע לחלוקת משאבים וצדק חברתי; ורב־תרבותי – כל עוד זה לא פוגע באוטונומיה של היחיד. אחרת, כל "הריבה" הקהילתנית הזו מסתירה יותר משהיא פותרת.
בכל מקרה, אני חושב שהתקווה נמצאת יותר בחברה האזרחית מאשר בפוליטיקה הממסדית. בפוליטיקה עצמה אני לא רואה כיום קואליציה משמעותית של מזרחים ואשכנזים שפועלת יחד למען צדק חברתי.

