בעשורים האחרונים כיהן דני בר גיורא, בוגר מחזור ד' של בית הספר למנהיגות חינוכית, בשורה של תפקידים בכירים. בין היתר ניהל את בית הספר התיכון לאמנויות בירושלים, ניהל את רפורמת 'אופק חדש', עמד בראש מנהל החינוך בירושלים וניהל את בית הספר למנהיגות חינוכית של קרן מנדל בירושלים. בשנה האחרונה הוא מוביל את מטה משפחות החטופים – אולי המפעל האזרחי הגדול והמורכב ביותר שקם כאן, בעת הכואבת הזו.
עם שובם של עשרים החטופים החיים, כשמשפחותיהם של החטופים החללים – חלקן מתחילות להתאבל וחלקן עדיין מחכות לסגור את הפרק המייסר ומורט העצבים של הציפייה לשובם, שוחחנו עם דני על המנהיגות שנולדה בתוך השבר, על המשמעות של אחיזה בקצה חוט של תקווה, ועל האחריות האנושית והציבורית בימים נטולי ודאות.
איך נראה היומיום שלך? מה בעצם אתה עושה בפועל?
מטה משפחות החטופים הוא אחת ההתארגנויות האזרחיות המרשימות ביותר שהיו כאן, סביר שאין לו אח ורע בעולם כולו. מדובר באופרציה אדירה, שבה בין היתר עובדים באופן קבוע כ-80 איש, שסביבם פועלים אלף מתנדבים. יש סניפים בוושינגטון, בניו־יורק, באירופה, ובישראל, סך הכול כ-50 מטות שטח. זו מערכת מורכבת, עם תקציב של מיליוני שקלים בחודש – מתרומות בלבד. את האופרציה הזו צריך לנהל, וזה מה שאני עושה.
כמו בכל ארגון, יש שגרות, יש נהלים, אבל טירוף הדעת הכללי משבש את הסדרים כאן בתדירות של דקות. כל הזמן משהו משתנה, כל רגע יש אירוע חדש, משפחה שנכנסת למשבר, תקשורת, פוליטיקה, ציבור, תורמים – זה סחרור מתמשך. חלק מהתפקיד הוא פשוט להחזיק את זה. להיות שם, לוודא שהמערכת ממשיכה לעבוד למרות הכול.
אני עוסק גם בגיוס משאבים, כדי לשמור שהמטה יוכל להמשיך לפעול. זה אומר פגישות, תרומות, בניית אמון. אני עסוק גם בשאלת התיעוד של כל המהלך המורכב הזה. אבל אולי הדבר הכי חשוב שאני עושה – זה פשוט להיות נוכח, בלי להיבהל. להיות שם, עם האנשים. יש כל כך הרבה כאב, זעם, תסכול, חרדה – אתה חייב להיות יציב כמו הר שמחזיק את הסביבה שלא תתפרק.
אפשר להניח שעוצמת הרגשות והפילוג, לפעמים אפילו בתוך המשפחות עצמן, משפיעים על הובלת המטה.
זה אחד הדברים הכי קשים. כל החלטה קטנה לכאורה הופכת לדרמטית – כי בעיני המשפחות, כל דבר יכול להשפיע על גורל יקיריהן. משפחות נקרעות בין תקווה לייאוש, בין זעם לאבל, בין צורך בפעולה לצורך בשקט. אי אפשר "לפתור" את זה. מה שצריך לעשות זה להיות שם. להחזיק. לא להיבהל מהכאב, לא לברוח ממנו, אבל גם לא לשקוע בו.
המטה הוא לא רק גוף שמנהל מאבק ציבורי. הוא קודם כל מקום. קהילה. בית. בחדר המשפחות בבית אריאלה, בכיכר החטופים, ובבניין שצ’ק פוינט העמיד לרשותנו ברחוב דה וינצ’י – נוצר בית אמיתי. מקום שבו המשפחות נפגשות, אוכלות, מדברות, מקבלות תמיכה, אבל גם כועסות, בוכות, מתווכחות. יש שם דתיים וחילונים, שמאל וימין, מצביקה מור ועד מפגיני גשר בגין – כולם שם. וזה היופי וגם הכאב. הדרך היחידה לשרוד היא לבנות קהילה – צוות חוסן, ליווי, הדדיות. ובמובן הזה, המטה הוא גם מרחב טיפולי, לא רק פוליטי או תקשורתי. כולנו, כולל העובדים והמתנדבים, מושפעים מהכאב הזה.
הדרך היחידה לשרוד היא לבנות קהילה – צוות חוסן, ליווי, הדדיות. ובמובן הזה, המטה הוא גם מרחב טיפולי, לא רק פוליטי או תקשורתי. כולנו, כולל העובדים והמתנדבים, מושפעים מהכאב הזה.
המטה מספק תמיכה כמעט בכל תחום – ייעוץ משפטי, רפואי, ליווי חוסן, טיפול נפשי, עזרה כלכלית. לכל אחת מהמשפחות יש מלווה צמוד. זה מפעל אדיר שמעניק מיליוני שקלים בחודש בתמיכה ישירה, אבל מעבר למספרים – זו רשת של אחיזה, של חום ושל המסר החד משמעי: "אתם לא לבד".
איך הצלחתם לשמר את נושא החטופים בלב סדר היום הציבורי במשך זמן כל כך ממושך?
זה היה ונשאר אחד האתגרים הגדולים של המטה. כבר שנתיים שהנושא נמצא בראש סדר היום הציבורי. אין מהדורת חדשות, אין עיתון, אין תוכנית אקטואליה שבה לא מדברים על זה. וזה לא קורה מעצמו – יש כאן מערכת תקשורתית שלמה: אנשי מדיה, דוברים, עורכים, מנהלי רשתות, כולם עובדים סביב השעון. זו עבודה בלתי פוסקת, שמטרתה אחת – שלא נשכח.
אבל חשוב לומר – זה לא רק מאבק תקשורתי. האירועים שאנחנו מארגנים – למשל, העצרות בכיכר – הם קודם כל אירועי חוסן. אלה מרחבים שבהם המשפחות שואבות כוח. זה אולי הדבר המשמעותי ביותר עבורן – לדעת שהן לא לבד. כשאלפי אנשים עומדים בכיכר וצועקים "אנחנו איתכם, אתם לא לבד" – זו לא סיסמה. זו נשימה. זו שליטה רגעית בכאב.
הציבוריות הזו, החשיפה , גם היא חלק מהריפוי. כל עצרת, כל טקס, כל פוסט ברשתות – שומר על הסיפור הזה בחיים. מעבר לכך, לכל אירוע כזה יש גם השפעה על השיח הציבורי מכיוון שמכל עצרת נוצרים אלפי הדהודים ברשתות, בתקשורת, בתודעה. חשוב לציין שגם החטופים השבים מעידים על תעצומות הנפש שקיבלו כשנוכחו בקיומן של העצרות האלה בשבתם במנהרות חמאס.
כיצד מתקבלות ההחלטות במטה?
המנגנונים של המטה מסודרים מאוד, גם אם זה נשמע מפתיע. למשל, יש פורום של המשפחות שיקיריהן עדיין בעזה – עד לא מזמן היו 48 משפחות. זהו הגוף שמאשר כל החלטה אסטרטגית – מהמדיניות התקשורתית ועד למהלכים הציבוריים הגדולים. בנוסף, הוקמה אסיפה – שישה נציגים שנבחרים מתוך המשפחות עצמן, לתקופה של חצי שנה. כל חודשיים שני נציגים מתחלפים, כדי לשמור על רצף. הם פוגשים אותי ואת הצוות האסטרטגי פעמיים בשבוע, מעורבים בכל החלטה: ניסוח הודעות לתקשורת, תגובות, נאומים, קמפיינים – הכול. שום דבר לא יוצא בלי שהם מאשרים.
כשאנחנו מחליטים מי ידבר בעצרת, למשל, זה לא אני קובע. יש צוות שמורכב ממשפחות, שמחליט. זה מנגנון מאוד שוויוני, דמוקרטי, שקוף. אני שם כדי להחזיק את התהליך – לא כדי להנהיג מלמעלה, אלא כדי לוודא שהכול מתנהל נכון, באחריות, בכבוד.
כשאנחנו מחליטים מי ידבר בעצרת, למשל, זה לא אני קובע. יש צוות שמורכב ממשפחות, שמחליט. זה מנגנון מאוד שוויוני, דמוקרטי, שקוף. אני שם כדי להחזיק את התהליך – לא כדי להנהיג מלמעלה, אלא כדי לוודא שהכול מתנהל נכון, באחריות, בכבוד.
איזה סוג של מנהיגות נדרשה ממך בתקופה הזו?

אני חושב שכל מה שידעתי או לימדתי על מנהיגות לא היה רלוונטי למקום הזה. שום דבר. זו מציאות שלא דומה לשום דבר אחר. אם אתה לא מצליח להיות גמיש ולשנות את עצמך לפי המציאות המשתנה סביבך – אתה פשוט טובע. המושג היחידי שאולי מתאים הוא מנהיגות אדפטיבית. זו לא מנהיגות של שליטה או היררכיה, אלא של הקשבה. צריך להיות קשוב למציאות, להבין את גודל האירוע שאתה נמצא בתוכו, לא לנסות לכפות עליו את הכלים שאתה מכיר. כל מה שאנחנו יודעים על ניהול, על ניהול צוותים, על "ישיבות יעילות" – לא שייך לכאן. פה הכול משתנה כל חמש דקות, זה כמו לנהל מערכה בתוך סוּפה. ולכן המנהיגות היחידה שאפשרית היא מנהיגות שמקשיבה, שמקבלת, שנמצאת כל הזמן בלמידה.
עשרים שנה של תרגול ויפאסנה מסייעות לי היום לדעת מתי לפעול ומתי פשוט להיות. למדתי לשבת מול כאב, מול סבל, מול תסכול, ולא לברוח. זו לא חוכמה לנהל ישיבות ולכתוב אסטרטגיות. החוכמה היא להחזיק אנשים בתוך סבל, בלי לנסות לתקן את הסבל, אלא רק להיות אתו. זה קשה, אבל אין דרך אחרת. אני משתדל לא להיבהל, להפריד בין הפרוצדורה – האופן שבו הגוף הזה מתנהל – לבין הרגשות שעולים כל הזמן. יש החלטות שצריך לקבל, ויש רגעים שבהם פשוט צריך לשתוק. להבין שמה שעובר עליך זה חלק מהמציאות, לא שלך בלבד, ולהיות נוכח בזה. זו לא סיסמה רוחנית. זו מיומנות הישרדותית.
נדרשת כאן הרבה צניעות.
כשאתה מוקף באנשים שעולמם חרב, אתה מבין מהר מאוד שכל מה שאתה יכול לעשות זה לשאת. להיות שם, לא בשביל להושיע, אלא בשביל להחזיק מרחב שבו אנשים אחרים יוכלו לנשום רגע. הדבר הנחוץ ביותר הוא להפעיל קבלה רדיקלית. אמפתיה רדיקלית. לא לנסות לתקן את המציאות, אלא להבין אותה, להיות איתה. אנחנו נוטים לחשוב שמנהיגות זה שינוי, זה תנועה, זה להוביל. אבל לפעמים מנהיגות אמיתית היא פשוט להיות – ולהחזיק.
האם אתה מצליח לשמור על עצמך בתוך הסופה, מבלי לשקוע או להישחק?
זו אולי השאלה הקשה ביותר. יש לי שגרה שמחזיקה אותי – מדיטציה כל בוקר, שחייה, כתיבה יומית ביומן מסע. אני מקדיש זמן בבוקר להתבוננות, לשקט, לרגע שבו אני מזכיר לעצמי למה אני כאן. אבל זה לא תמיד מספיק. החודש האחרון, למשל, היה קשה במיוחד. הגוף מרגיש את זה. הנפש מרגישה את זה. ובכל זאת, במעמד הפרידה שלי ממנדל אמרתי לגבי מנהיגות שני דברים שאני עדיין חותם עליהם: הראשון – לדאוג לעצמך. השני – להזכיר לעצמך בכל בוקר "לשם מה". אני יודע שאנחנו עוסקים בשליחות שאין נעלה ממנה. זה מה שמחזיק אותי. הידיעה שאין דבר חשוב יותר ממה שאנחנו עושים כאן.
התפקיד הזה הוא אינטנסיבי מאוד, אבל גם בעל תאריך תפוגה מטבעו. זה בטח מוזר לנהל משהו שמטרתו, בעצם, להיעלם?
המטה הזה – משאלת הלב שלו היא להיסגר מחר. הצלחתו היא היעלמותו מחיי כולנו. איך מנהלים ארגון שמקווה שלא יצטרך להתקיים? איך בונים תוכניות עבודה, תקציבים, גיוסי כוח אדם, כשאתה בעצמך מתפלל שהכול ייגמר? זה ללא ספק אתגר ניהולי, אבל יש כאן בהירות אחת: כל מה שאנחנו עושים, אנחנו עושים למען היום שבו לא נצטרך לעשות את זה יותר. וזה מעניק משמעות. זו שליחות טהורה, נקייה מאינטרסים. כולנו מתפללים ליום שבו המקום הזה ייסגר, אבל עד אז – אנחנו שם, בכל הכוח.
יש כאן בהירות אחת: כל מה שאנחנו עושים, אנחנו עושים למען היום שבו לא נצטרך לעשות את זה יותר. וזה מעניק משמעות. זו שליחות טהורה, נקייה מאינטרסים. כולנו מתפללים ליום שבו המקום הזה ייסגר, אבל עד אז – אנחנו שם, בכל הכוח.
עבודת המטה בשבועות המסחררים האחרונים קיבלה פנים אחרות?
אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומו של קרב על הזיכרון הציבורי. יש מי שמנסה להחזיר את המדינה לשגרה וכל צעד כזה, כל פעולה קטנה של שכחה, היא פצע נוסף.
בינתיים, יש עדיין 15 משפחות (נכון לזמן השיחה, [י.נ]) שחיות בחרדה מתמדת שהחברה הישראלית תשכח מהן, שנשכח את ילדיהן, את יקיריהן, שנשאיר אותם לבד. זה מאבק יומיומי על הנראות, על המקום של הסיפור הזה בלב של כולנו. לפני זמן קצר כתבתי לעובדים ולמתנדבים שלנו והזכרתי שאנחנו קודם כל עם ובשביל משפחות החטופים שעדיין בעזה, אחר כך עם המשפחות שהיקירים שלהם שבו לקבורה, ורק אחר כך עם המשפחות שהיקירים שלהם שבו לשיקום. זה הסדר הנכון.
ימים מטלטלים באופן בלתי נתפס.
נכון. בבוקר אני יכול להיות בשבעה, אחר הצהריים במפגש מלא שמחה על חזרתו של חטוף הביתה. זה מסחרר. בימים האחרונים השתתפתי בכל כך הרבה לוויות. ואלה אנשים שאת משפחותיהם אני מכיר מקרוב, שליוויתי, שקיבלו את הילדים שלהם לקבורה. זה שובר נפש. כשאני רואה את המשפחות יושבות יחד בכיכר, מדברות, בוכות, צוחקות, אבל ביחד – אלה רגעים של חסד. כשאני רואה אלפי אנשים שמגיעים רק כדי להגיד "אתם לא לבד" – זה מעניק תחושת משמעות, גם בתוך הייאוש.
אני מודה שזה הולך ונהיה קשה יותר. כל יום מוסיף שכבה של עייפות, של כאב, של התשה. ואף על פי כן, אני מאמין שאנחנו עושים דבר שיש בו משמעות עצומה. זו אולי הדרך היחידה לשרוד – להאמין שמשהו מכל זה, מהעבודה, מהנוכחות, מהכאב – יישאר.
התפקיד שלך הוא אמנם בלב החזית, אבל אתה לגמרי מאחורי הקלעים.
נכון. קדמת הבמה היא לא המקום שלי. יש לי תפקיד אחד – להחזיק את הדבר הזה שלא יתפרק. אני לא העניין. אני רק מנסה לשמור על המקום הזה, על האנשים האלה, שימשיכו לנשום, להחזיק, לא להישבר. להיות שם. פשוט להיות. להחזיק את הסבל, לא לברוח ממנו. לשמור על האנושיות גם בתוך כאוס. להאמין שאפשר לשרוד את זה יחד, שאף אחד לא לבד. אני באמת מאמין שאין שליחות נעלה מזו.