בית בן-גוריון מתהווה בשנים האחרונות כאתר חי לניסוח מחדש של ערכים אזרחיים ודמוקרטיים בישראל. הבית המצוי בלב תל אביב, ששימש כמקום מגוריו של דוד בן-גוריון והועבר בצוואתו לידי הציבור, נושא לא רק את מורשתו ההיסטורית אלא גם שאיפות לעתיד. "ידע הוא כוח," היא אומרת "ואם הכוח צריך להיות בידי העם, אז למי בן-גוריון ישאיר את הספרייה הענקית שלו, אם לא לעם?", ומוסיפה: "מי שמכיר את בן-גוריון יודע שזו הייתה התפיסה. אפשר לראות שכבר בשנת 1949, כשעוד אין פה מה לאכול, כבר מחוקקים חוק חינוך חינם. ברור שגם זה חלק מתפיסה דמוקרטית מאוד רחבה וגם ליברלית".
נלי מרקמן, מנכ"לית בית בן-גוריון והיזמת של מרכז בן-גוריון החדש, בוגרת מחזור כ"ה של בית ספר למנהיגות חינוכית, מבקשת לעורר שיח חדש על מושג הממלכתיות בניסיון להציע חלופה לשיח ההיפר-מגזרי שמאפיין את המרחב הציבורי הישראלי. מרקמן רואה בבית לא רק סמל לאומי אלא זירה חינוכית חיה שמצווה לעסוק בשאלות של מנהיגות, אזרחות ואחריות, ושחשיבותה בימים אלה גדולה מתמיד. לדבריה, אין בזירה זו יומרה להציג את בן-גוריון כדמות מופת חפה מביקורת, אלא לבחון את המתחים שבין חזון לביצוע, בין ערכים לאינטרסים, ולהציב אותם כבסיס ללימוד אזרחי ולתודעה אזרחית משותפת.
ממלכתיות, היום?
מה תפקידו של בית בן-גוריון בישראל 2025?
בעיניי, עיקר העיקרים הוא הפצת התפיסה הממלכתית של בן-גוריון בשיח הציבורי. רבים לא מקשרים בין המושג ממלכתיות לבין המושג דמוקרטיה, אבל שני המושגים האלה כרוכים זה בזה. אני בהחלט מודעת לביקורת שנמתחת על בן-גוריון בהקשר הדמוקרטי, ובכל זאת, ולא מתוך הערצה נטולת ביקורת, אני מרגישה נוח לקדם ערכים ליברליים ודמוקרטיים בבית הזה.
מהי אם כן ממלכתיות? מה מייחד את התפיסה הזו?
לבן-גוריון היו חושים מחודדים וגישה פרגמטית. הוא, כמו אחרים, הבין שצריך להקים מדינה. הוא הבין שצריך נשק, כסף, הכרה בינלאומית. אבל הוא הבין דבר נוסף. הוא הבין שהעם הזה, שמפוזר ברחבי תבל, צריך לעבור שינוי תודעתי משמעותי כדי להפוך מעם בתפוצות לחברה אזרחית במדינה דמוקרטית. היהודים במשך אלפיים שנה היו רגילים להיות מיעוטים נרדפים או אליטות. הם לא היו הריבון במדינות שבהן הם חיים, לא הייתה להם תודעה אזרחית שקשורה למדינה, ל'ממלכה', אין להם 'חושים ממלכתיים'. לכן, לא מספיק רק להביא אותם לכאן באוניות, צריך גם לשנות את התפיסה שלהם את עצמם.
אז ממלכתיות קשורה בטבורה לתודעה אזרחית משותפת.
נכון. מבחינתי חינוך לממלכתיות לא זהה לחינוך לדמוקרטיה, אני חושבת שממלכתיות היא תורת אב גדולה יותר. כך כתב בן גוריון ב-1953: "יותר אולי מכל מדינה אחרת, תלויה מדינת ישראל ברוח וברצון הפועם בעם כולו, בנכונות של כל אחד מאזרחי המדינה לעשות חובתו לכלל, ברגש של האחריות הממלכתית של כל תושב…".
ממלכתיות היא תהליך הפיתוח של תודעה אזרחית, שהיא גם דמוקרטית, אבל מדגישה את החברה, השותפות, המחויבות ההדדית של האזרח לעצמו, לקהילה שלו, לחברה שבה הוא חי, למדינה שבה הוא חי.
מבחינה פדגוגית, חינוך לממלכתיות הוא חלק מהמשפחה שנקראת חינוך אזרחי ודמוקרטי. המושג הזה למעשה מבקש ממני לפתח מעין ראיית-על שקשורה לעובדה שאני הריבון ומה שמתנהל כאן הוא שלי, מעין תמונת לווין על האינטרס הציבורי ברגע נתון. רק במדינה דמוקרטית אזרח צריך לפתח את הפרספקטיבה הזאת. ממלכתיות היא תהליך הפיתוח של תודעה אזרחית, שהיא גם דמוקרטית, אבל מדגישה את החברה, השותפות, המחויבות ההדדית של האזרח לעצמו, לקהילה שלו, לחברה שבה הוא חי, למדינה שבה הוא חי. זה כמובן בלתי אפשרי לקיים ממלכתיות בלי דמוקרטיה.
את יכולה לתת דוגמה לאופן שבו התפיסה הממלכתית באה לידי ביטוי הלכה למעשה?
חוק חינוך ממלכתי בשנת 1953 זו דוגמה מצוינת. יש בחינוך זרמים שונים: זרם של המזרחי, זרם של העובדים, יש את הזרם הכללי. אם אני, למשל, מורה בזרם המזרחי, פתאום יום בהיר אחד אני יותר לא מייצג את המזרחי, אני מייצג את מדינת ישראל. מה מותר לי להגיד? מה אסור לי להגיד? אגב, שום דבר מזה לא נפתר עד היום.
גם הקמת צה"ל היא דוגמה טובה. ישראל הוקמה על ידי מחתרות ותנועות ובן-גוריון מבין שזה לא יעבוד, שבחברה יש מקור סמכות אחד [שרשאי להפעיל כוח], בלי זה אין מדינה ואין מדינה דמוקרטית. המשטרה מופקדת מטעם המדינה על אכיפת החוק. אפשר להתווכח על אלטלנה, אבל בשורה התחתונה בן-גוריון מבין שאם יש פה תנועות שיש להם כוחות מזוינים – אז אין בעל בית אחד, יש בעלי בית רבים. זה גם חלק מממלכתיות. למעשה, כל גופי המדינה וכל הפקידות הציבורית, לשיטתו של בן גוריון, אמורה להתנהל באופן ממלכתי.
יש הרגשה שהתודעה הביטחונית בישראל קודמת לתודעה האזרחית.
אני חושבת שהתודעה הסקטוריאלית בישראל קודמת אפילו לתודעה הביטחונית. ראינו את זה אחרי ה-7.10; מגיע אסון, בא מישהו לכלותינו, וכמו במוניטור התודעה האזרחית שלנו קופצת ומיד אחר כך, בזמן רגיעה, היא שוב מתפלגת לתודעה סקטוריאלית. רבים מתגייסים לפעול כאזרחים לטובת המדינה, לטובת הכלל, לטובת החיילים, העוטף, לא משנה מה. פתאום אנחנו מרגישים חלק מהמדינה. הבעיה היא שכמה חודשים אחרי כך הכול נשכח, והסקטוריאליות מתבססת שוב.
ממלכתיות היא המקרה הישראלי והמאוד מיוחד של "רפובליקניזם". צריך לזכור שלא הרבה עמים עברו תהליך של התכנסות מכל רחבי תבל למרחב גאוגרפי אחד, במטרה ליצור מדינה. תודעה סקטוריאלית היא בעייתית מפני שהיא לא יכולה להתקיים לבדה לצד תודעה ממלכתית. כדי לחיות במדינה דמוקרטית, האזרח צריך להיות מסוגל להחזיק בשתיהן בה בעת. להחזיק לצד התודעה הקהילתית גם תודעה אזרחית. הגישה הרב תרבותית רואה את הערך שבמגוון, ומאפשרת יצירה של תודעה רב ממדית, מורכבת וכוללת יותר.
כשאת אומרת שנדרשת תודעה אזרחית משותפת, אפשר רק לתהות האם הצלחנו במשימה הזאת.
בשנת 1968 ערך קלינטון ביילי ראיון עם בן-גוריון, שיהפוך לימים לבסיס של הסרט "אפילוג". הוא שואל אותו על מדינת ישראל, ובן גוריון משיב: "מדינת ישראל עוד לא קמה". למה הוא מתכוון? לכך שמדינת ישראל היא לא רק המוסדות, הערים, הקיבוצים; הוא בדיוק מכוון לתפיסת האחריות והריבונות, החושים האלה שאני חושבת שעד היום אין לנו.
אז בהחלט יש לי על בן-גוריון ביקורת בכל מה שקשור לחברה הערבית או לגבי פעולות לא שוויוניות שקשורות לערי הפיתוח. איך, למשל, ממשל צבאי על הערבים עולה בקנה אחד עם תודעה אזרחית משותפת? זו ביקורת סופר לגיטימית. אני מבינה שלדמות של הפוליטיקאי יש אידיאה, אבל הוא לא בהכרח מצליח להגיע אליה ויעשה פשרות. ועדיין, מה שקורה במדינה בת שנה הוא לא מה שיכול וצריך לקרות במדינה בת שבעים ושבע.
מבחינת בן-גוריון, ישראל היא המוסד שמאפשר לחברה היהודית, חברת המופת, לנהל חיים ריבוניים במדינתה. בשנת מותו של בן-גוריון, 1973, לא רק שהחברה עוד רחוקה מלהיות חברת המופת שבן גוריון חלם עליה, היא גם חברה מאוד לא ממלכתית. אכן, מדובר ברעיון אידיאי.
מבחינת בן-גוריון, ישראל היא המוסד שמאפשר לחברה היהודית, חברת המופת, לנהל חיים ריבוניים במדינתה. בשנת מותו של בן-גוריון, 1973, לא רק שהחברה עוד רחוקה מלהיות חברת המופת שבן גוריון חלם עליה, היא גם חברה מאוד לא ממלכתית. אכן, מדובר ברעיון אידיאי.

מרכז בן-גוריון: חינוך ערכי-אזרחי חי ובועט
אילו שינויים את מובילה לכינונה, או כינונה מחדש, של תודעה אזרחית משותפת?
באוקטובר 2025 תחל בנייתו של מרכז בן-גוריון שיתחבר באמצעות גשר לבית בן-גוריון. מבחינתי זו הגשמה של חזון. בתהליך הקבלה למנדל נשאלתי מה אעשה בעוד עשר שנים. השבתי שאנהל מוזיאון שיעסוק בסוגיות חברתיות ואזרחיות. התחלתי כאן כאשת חינוך וכעבור שנה החלפתי פוזיציה והתחלתי לנהל. עכשיו אני משלבת בין היכולות והניסיון שלי לטובת הקמת המרכז.
המרכז יהיה מרכז מבקרים; מבקרים מלשון ביקורת. נציג לציבור כתריסר הכרעות גדולות של בן-גוריון, ביניהן: פירוק המחתרות, השילומים, ההכרזה על המדינה, ונזמין את באי ובאות הבית לבקר את ההכרעות הללו.
מהאמנים שישתתפו בפרויקט ביקשנו שני דברים: הראשון, להתבונן על ההכרעה 'מלמעלה', מפרספקטיבה היסטורית. השני, העבירו בתוך ההכרעה ציר זמן: איך היא משפיעה על ההווה, נסו לגרות הפעלה של דמיון פוליטי, מה בין ההכרעה הזאת לישראל של עוד מאה שנה. אני תופסת את הפעלת החשיבה הזאת כמעשה אזרחי. הדמיון הפוליטי הוא עשייה אזרחית חשובה. המטרה היא לייצר מרחב שמאפשר לך להפעיל ביקורת בעצמך כחלק ממטלה אזרחית.
אחד הקריטריונים שהצבנו לעצמנו להצלחה זה שכל מי שייכנס למרכז הזה באופן שווה ירגיש בה בעת בעל הבית ותחושת אי נוחות ביחס לחלקו בעיצוב המציאות החברתית הקשה והבעייתית בישראל. הרעיון הוא לקחת את כל ההכרעות הגדולות האלה ולהבין דרכן את המושג "ממלכתיות"; להיכנס למוח הקודח של בן-גוריון ולהתחקות אחר הקשר בין התפיסה הממלכתית שלו לבין קבלת ההחלטות האלה.

למה צריך מרכז אם יש כבר בית?
בית בן-גוריון הוא מוזיאון שמשמר את העבר ולצדו יש מרכז חינוכי ותרבותי שפועל לטובת ההווה והעתיד. המרכז החינוכי מפגיש ילדים עם המנהיגות של בן-גוריון, מלמד צוותים במשרדי ממשלה על מושג הממלכתיות. יש לנו פרויקט שנקרא אות בן-גוריון לממלכתיות, שבמסגרתו אנחנו מעניקים פרס לבתי ספר על מיזמים שמקדמים פעילות ערכית כזאת.
הערך המוסף שאנחנו מביאים לשיחה על חינוך אזרחי היא הפרספקטיבה ההיסטורית, שמאפשרת דיון עמוק יותר. הדיון היום על הדמוקרטיה הישראלית הוא דיון מאוד פשטני. 90% מהאנשים שמשתתפים בהפגנות שקשורות למהפכה/רפורמה משפטית, משני צידי המתרס, לא באמת יודעים מהי עילת הסבירות, הם פשוט התיישרו עם השבט שלהם. הפרספקטיבה ההיסטורית הופכת כל דיון שטחי לעמוק יותר. כל דיון בנושא שמתקיים בתוך הספרייה של בן-גוריון הופך לדיון מסוג אחר; לא רק בזכות הסיפור ההיסטורי, אלא גם הפרספקטיבה ההיסטורית.
מה נדרש בעינייך בעת המפולגת הזאת כדי לרתום את הקשב הציבורי לאמץ תודעה ממלכתית יותר?
לכל דיון שקשור למציאות הישראלית, בכל סוגייה שהיא, אנחנו מגיעים טעונים בתודעה מאוד סקטוריאלית, וכמעט לא מצליחים להניח אותה לרגע כדי לקיים דיון אחר. מה שאני מבקשת לעשות דרך המושג ממלכתיות ובאמצעות המהלכים שמתרחשים פה בבית בן-גוריון, זה לרכך לרגע, תוך שימוש בפרספקטיבה ההיסטורית.
לכל דיון שקשור למציאות הישראלית, בכל סוגייה שהיא, אנחנו מגיעים טעונים בתודעה מאוד סקטוריאלית, וכמעט לא מצליחים להניח אותה לרגע כדי לקיים דיון אחר. מה שאני מבקשת לעשות דרך המושג ממלכתיות ובאמצעות המהלכים שמתרחשים פה בבית בן-גוריון, זה לרכך לרגע, תוך שימוש בפרספקטיבה ההיסטורית. לפעמים זה אפילו עניין רגשי. בתוך הספרייה אנשים מדברים אחרת, עצם המושג בן-גוריון מרכך אצל חלק גדול מהאנשים את התודעה הסקטוריאלית.
או מעצים אותה.
החברה הזאת פוצלה בכל צורה, כל הפרות הקדושות שלה נשחטו, כל הסמלים שלה נותצו. בן-גוריון הוא אולי הסמל האחרון. זה לא אומר שאין עליו ביקורת, אבל אולי המנהיג האחרון שעוד יכול להוות איזה שהוא ערך משותף. לא לכלל החברה הישראלית, אבל לחלקים נרחבים בה, תוך התייחסות לבעייתיות עם החברה הערבית. אני חושבת שיש משהו ביכולת של המושג ממלכתיות, הירידה לשורשים שלו, בניסיון להבין למה התכוון המשורר, ואפילו לשם בן-גוריון, לפרספקטיבה, לאכסנייה – יש איזושהי יכולת לרכך את התודעה הסקטוריאלית, ולהתחיל לקיים דיון כבעלי בית שווים ומשותפים, שיש להם פרספקטיבה אחרת, וזאת תודעה אזרחית מבחינתי.
לפעמים פרספקטיבות לא עולות בקנה אחד. יש לא מעט קבוצות בישראל שלא חשות כבעלי בית שווים ומשותפים.
המושג 'בן-גוריון' לא פותר את המציאות. אין בכוחו לפתור את המציאות. זה לא אומר שבן-גוריון לא עשה עוולות, זה לא אומר שהכול בסדר, ועדיין יש מי שמזהים ישראליות עם שרוליק האשכנזי וזה עשוי להיות בעייתי. אבל אני בכל זאת חושבת שלקחנו את המושגים האלה ('בן-גוריון', 'ישראליות') וזרקנו את התינוק עם המים. אמרנו שהפרספקטיבה המשותפת היא אפליה, יחסי כוחות, כל המושגים של פוליטיקת הזהויות. הלכנו עם זה כל כך רחוק ששכחנו שבמקור אנחנו אזרחים של אותה מדינה. אזרחים ערבים בישראל מרגישים היום טוב באופן יחסי עם המושג ממלכתיות. אולי משום שנוח להם יותר במרחבים שמצביעים על אזרחות משותפת ולא על לאום/ דת משותפות. הממלכתיות היא כלי ההכלה של כלל החברה בישראל.
.האם את מחשיבה את העשייה שלך בהקשר של ממלכתיות כמהלך של Bottom-Up?
נורא קל להגיד שמפלגים אותנו, זה נכון וזה לא בסדר, אבל אפרופו תודעה אזרחית, האחריות יושבת גם עלינו האזרחים. האחריות שלנו על מה אנחנו צורכים, איך אנחנו צורכים ומה אנחנו עושים עם זה. בסופו של דבר, אם אני מדברת על דמוקרטיה, על הכוח בין השלטון לבין העם, הכלים האזרחיים שלי הם קודם כל התודעה האזרחית שלי. האחריות על התודעה האזרחית שלי היא גם שלי, והחינוך לחשיבה אזרחית במסגרת הביקורים בבית בן-גוריון לדוגמה.
איך היית מאפיינת את התהליך שעוברים המבקרים המגיעים לבית בן-גוריון?
המהלכים פה הם בין מאוד קצרים למאוד ארוכים. לבית הזה יש שתי רגליים ערכיות: מנהיגות וממלכתיות. יש קשר ישיר בין שני המושגים האלה; כדי להנהיג מדינה דמוקרטית, יש צורך בפיתוח תפיסה ממלכתית. הבעיה בתפיסה ממלכתית היא שהיא אוטומטית תגרום לזה שלא תיבחר בפעם הבאה. אתה לא מבטיח כלום לאף אחד כי האינטרס הוא אינטרס ציבורי, הוא לא האינטרס של הבוחרים שלך. יש קריסה לוגית במהלך הזה, ולכן ברוב הפעמים נטפל במושגים האלה יחד ונשאל את השאלה 'מה היא מנהיגות ממלכתית?', 'מהי קבלת החלטות ממלכתית?', 'מיהו פקיד ציבורי ממלכתי?', 'מיהו מורה ממלכתי?' אבל לפחות נתחיל מטקסטים של בן-גוריון, משם נמשיך לוויכוח.