בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, גוברים בישראל המתחים בין המגזרים השונים וסדקים הולכים ומתרחבים בתפיסת השותפות האזרחית. בתוך כך, הקהילה החרדית ניצבת בפני דרישה להשתלבות ואחריות אזרחית, מה שמלבה את הקונפליקט הפנימי בין הזהות המובדלת לבין שייכות והשתתפות במרחב המשותף.
במנעד הזה פועלת תנועת הנוער החרדית "אחווה" מבית "אחוות תורה" של הרב דוד לייבל. את תנועת הנוער הקים הרב שניאור רוכברגר, איש חינוך ותושב צפת, חוקר ומרצה באוניברסיטאות ובמכללות לחינוך בישראל. "אחווה" איננה עוד מסגרת של פעילות פנאי לבנות ובני הנוער החרדים, אלא ניסיון של ממש לייצר מודל חדש של חרדיות: כזה שאינו מוותר על התורה כמרכז החיים, אך גם אינו מקבל עוד את ההפרדה הכפויה בין חרדיות לאזרחות.
התנועה קמה לפני כשנתיים, והיא כבר מונה 700 חניכים וחניכות, ב-15 סניפים הפרושים בכל רחבי הארץ. היא מחנכת לערכים ברוח "אחוות תורה", אך כתנועת נוער שיתרונותיה בפיתוח זהות אזרחית, תחושת שייכות וערבות הדדית מוכרים, היא חותרת גם "לשנות את יחסי החברה החרדית עם כלל החברה הישראלית, ולעצב אותם מחדש על בסיס של כבוד הדדי, מחויבות ושותפות גורל"
אילו שאיפות ליוו את ההקמה של תנועת הנוער?
"הרצון לחזק באופן משמעותי את האזרחות ואת ההבנה של בני הנוער שהם אזרחים, שהם מהווים חלק משלם, שהם שייכים ונותנים את חלקם. הם חיים עם אחרים בשלום ובסבלנות, ומתוך שיתוף פעולה, ויחד עם זאת, גם גאים בדרך שלהם כחרדים. יש שלושה ערכים מובילים שמונחים בתשתית המהלך הזה: הערך הראשון הוא שהתורה היא מרכז חיינו כחרדים. אנחנו באים מהתורה ועוסקים בה. הערך השני הוא שאנחנו כן יוצאים לעולם, וגם כשאנחנו יוצאים מהתורה, אנחנו חוזרים לתורה. הערך השלישי קשור באחריות ובמעורבות באורחותיו של עם ישראל. זה לא התנדבות, זה לא חסד, אני מדבר על אחריות, שותפות ומעורבות שהן מבחינתי חובה בכל המערך הזה. אנחנו בעצם עוסקים בחיזוק שיטתי של החרדיות הערכית מצד אחד ושל האזרחות מצד שני.
צריך להבין שהציבור החרדי הוא בבחינת משולש בעל שלוש צלעות: צלע אחת מסמלת את החרדיות, צלע שנייה את האזרחות והצלע השלישית זה להיות 'סוג אל"ף'. שלוש הצלעות האלה לעולם לא יכולות להתכתב זו עם זו, אתה יכול לתפוס מקסימום שתיים מהן. ברגע שחרדי הופך להיות אזרח, לדוגמא מתגייס לחטיבת החשמונאים, הוא כבר לא יכול להיות 'סוג אל"ף'. אם אתה חרדי ואתה אזרח, אתה לא 'סוג אל"ף', אם אתה חרדי ו'סוג אל"ף', אתה לא יכול להיות אזרח. ואם אתה 'סוג אל"ף' ואזרח אתה מאבד את המקום שלך כחרדי".
אז איך אפשר להיחלץ מהפלונטר הזה?
אנחנו מנכיחים אותו בכל מקום. במאמרים במדיה החרדית, בעיתונות חרדית, כל הזמן מדברים על המשולש הזה, כך שאנחנו בעצם מחזקים ומטפחים את שלוש הצלעות הללו: את האזרחות, את החרדיות ואת הגאווה בדרך. לפני ארבעים שנה אפשר היה להיות כזה, משולש שווה צלעות. אבא שלי היה חרדי, איש צבא, אזרח עובד צה"ל כל חייו. הוא היה חרדי פי עשר ממני ואזרח פי עשר ממני, ומעולם לא הרגיש צורך להתנצל על שום דבר. אבל מה שקרה לפני ארבעים שנה הוא ש'החולצות הכחולות' של החרדים התחילו להיעלם. במשך השנים עבדו כאן כדי לייצר מעמד של חרדי אזרח, לפחות בהיבט הכלכלי ובמידה מסוימת זה הצליח. השקיעו באידיאל של להיות בורגנים ולהרוויח כסף, לטוס, לאכול, שזה כמובן לא רע, אבל לא השקיעו באידיאל של להיות חלק ממש, לקחת אחריות אישית – אחריות על המדינה, אחריות על המרחב המשותף. מה שאני רוצה לומר הוא שאנחנו לא עושים משהו חדש, אלא שבמידה מסוימת אנחנו באים להחזיר עטרה ליושנה".
השקיעו באידיאל של להיות בורגנים ולהרוויח כסף, לטוס, לאכול, שזה כמובן לא רע, אבל לא השקיעו באידיאל של להיות חלק ממש, לקחת אחריות אישית – אחריות על המדינה, אחריות על המרחב המשותף. מה שאני רוצה לומר הוא שאנחנו לא עושים משהו חדש, אלא שבמידה מסוימת אנחנו באים להחזיר עטרה ליושנה
מה מאפיין את מערכת היחסים בין החברה החרדית למדינה באקלים הנוכחי?
"רבים לא מבינים שבתפיסה החרדית, האויב הגדול ביותר של קהילה זו מדינה. אם אני גר בצפת לפני 120 שנה ואני צריך בית חולים, יש בית חולים יהודי של הקהילה היהודית ובית חולים נוצרי-מיסיונרי של הקהילה הנוצרית. אם אני חסר דת – מי יטפל בי? אף אחד. אם אני לא חלק מהקהילה, אף אחד לא דואג לי. הקהילה, מנגנוני השימור שלה, היו כל כך חזקים שהיא שלטה בצורה יסודית באנשים. לא היה דבר כזה לא להיות חלק מקהילה. פתאום באה המדינה ואמרה: 'הנה, יש לך ביטוח לאומי, שירותי בריאות בלי תלות בקהילה. אז קהילות איבדו מכוחן, כי המדינה נטלה מהן את הסמכות, לקחה את מנגנוני השיפוט שלהם, ולא הצליחה להיכנס למקום הזה מספיק טוב. אם נגיד את האמת, קיבלנו וואקום. המדינה החליפה כל מיני מענים קהילתיים, מציבה חוקים ודורשת עמידה בכל מיני תנאים. היא בעצם מתחרה עם הקהילה. אנחנו כמובן רוצים קהילה, כי זה דבר טוב, אבל אני רוצה גם לאזן מחדש למשל בין הממסד לבין האחריות של הורים לחנך את הילדים שלהם, בין הקהילה לבין החופש של הפרט להחליט מה שנכון לו. זה ערך מאוד מערבי וחדשני, אז כאן למעשה נוצר עימות ערכי".

האם אפשר ליישב את הערכים הדמוקרטיים עם עקרונות החיים החרדיים, ואם כן, כיצד?
"הבעיה של חרדים היא לא הערכים הדמוקרטיים. בתורה עצמה הרי כתוב 'אחרי רבים להטות' ויש בה ערכים שמאזנים בין דמוקרטיה לדאגה לפרט וחשיבה על זכויות הפרט החלשים בחברה, גם אלה חסרי הקול, כמו למשל הגר, היתום והאלמנה. בעיקרון, אם נקשיב לתורה, נקבל איזון: יש דמוקרטיה, יש תשתית מוסרית. אבל לא מקשיבים לתורה בהקשר הזה בשל העומס הערכי הגדול אצל החרדים, שמתעדף חלק מהערכים בחשיבות גדולה יותר וחלק נחשבים פחות. התיקון בנושא הזה הוא לקחת את הערכים שקצת נזנחו ולהקפיץ אותם למעלה, וזה מה שתנועת אחווה עושה. היא מדגימה הלכה למעשה את האפשרות להיות בה בעת אזרח וחרדי, ומייצבת את המשולש על שלוש הצלעות שלו, כי הנוער לא מסוגל שלא להיות 'סוג אל"ף'. נוער רוצה להיות מוביל, רוצה להיות בטופ, מחפש משמעות גדולה שאפשר לחתור אליה. בהיעדר משמעות כזאת הוא יגיד: 'אני אברח למקום אחר שנותן לי את משמעות או שאני ארד לשבת על הברזלים'. ולכן יש נשירה משמעותית בחברה החרדית.
אז הערכים האלה מקבלים עדיפות כמו גם המטרה למלא את החלל שנפער בשנים האחרונות בקרב הציבור החרדי המחפש משמעות. יש שכבה גדלה והולכת של חרדים בורגנים שמכירים את החיים הטובים, אבל הם לא מעורבים, לא שותפים ולא לוקחים חלק. בניגוד לחרדי שיושב ללמוד כל היום תורה, כשהוא שואל את עצמו 'מה אני תורם לעם ישראל?' יש לו תשובה, גם היא לא מקובלת על כל אחד. הבעיה היא עם מי שלא לומד, שהולך לעבוד, או שאפילו נמצא בישיבה ולא לומד, חרדי כזה מנסה למצוא דרכים להשיב על השאלה של התרומה לעם ישראל. לכן, אחת התופעות השכיחות בקרב חרדים היא התנדבות לא פרופורציונאלית לארגוני הצלה ולארגונים אחרים, שנועדה כמו להחליף שירות צבאי ולהרגיע את המצפון".
איפה אתה מזהה את החסמים או ההזדמנויות למעורבות אזרחית חרדית משמעותית יותר?
"לדעתי, יותר מאשר להתמודד עם החרדים שלומדים תורה ומבחינתם זו תרומתם לעם ישראל, אנחנו צריכים להתמודד עם כאלה שאומרים 'עזוב אותי, תן לעבוד, תן לי להנות מהחיים'. לומד התורה לא מבין שאפשר לשלב, שאפשר גם להתגייס וגם ללמוד תורה. צריך לדעתי למצוא את הנקודה המדויקת בתוך המארג של מה שחרדי מוכן לתת, יכול לתת ואפילו כבר נותן, רק לא במקום שצריך. למשל, אני לא צריך שישים נהגי אמבולנסים בצפת כי אין לי מה לעשות איתם. עם תכנון, מחשבה ועם אקטיביזם פעיל אפשר להתייחס ברצינות לצרכים של המדינה ועם היכולות של החרדים לתת מענה לבעיות קיימות. באופן הזה גם החרדים ירגישו בעלי ערך, כמי שלוקחים חלק ונושאים בנטל".
באילו עוד אופנים יכולה החברה החרדית לתרום לחברה בישראל מלבד גיוס לצבא?
"אני לא מדבר רק על גיוס לצבא; אני מדבר על שירות לאומי, שירות אזרחי, מעורבות ושותפות, להיות חלק משלם. מבחינתי, 'עזר מציון' זו תרומה נהדרת לעם ישראל. אני מדבר על זה שבן אדם קם בבוקר ואומר 'אני חלק', ועושה ומתאמץ, לא רק בשביל החברים שלו, אלא בשביל עם ישראל, בשביל המדינה.
בכל ארגון ובכל מפעל, הדור הראשון הוא הדור הפרטיזני, המייסד, שמרגיש שהוא נלחם על הדברים הכי בסיסיים; הדור השני זה הדור הממסד; והדור השלישי זה הוא הדור המפרק. זה דור שמרגיש צורך להיכנס ולהילחם, ולריב על האגו שלו. בין היתר מתוך התחושה שזה חזק וזה יחזיק מעמד, הכול בסדר, אז אפשר להילחם. הוא לא מבין שזה לא מספיק חזק, שזה לא באמת חזק. החרדים כבר כמה שנים טובות חיים בתחושה שהמדינה ממש חזקה, אפשר לקבל מה שרוצים כי היא חזקה. נכון, המדינה חזקה, אבל לא חזקה מספיק כדי שהחרדים לא ייקחו בה חלק. ולכן, המוטו שלנו באחווה זה 'בונים את מדינת ישראל של 2060'. תנועות הנוער בנו את מדינת ישראל של 48. אנחנו בונים מאה ומשהו שנים אחרי".
איך אתם עושים את זה בפועל? איך נראית פעילות שבועית או שנתית בסניף?
"כמו כל תנועת נוער, כמו בני עקיבא, כמו הצופים, כמו הנוער העובד והלומד. יש פעולה פעמיים בשבוע – פעולת אמצע שבוע ופעולת סוף שבוע. יש מסע פסח, מחנה קיץ. המדריכים יוצאים לקורסי מדריכים, יש סמינרים של סמינר הדרכה בנפרד בנים-בנות. הסניפים נפרדים לבנים ובנות. זו תנועת נוער על כל המשתמע מכך.
בתנועת הנוער שלנו עושים עבודה על חיבור לאלוקים ועל תורה, ויחד עם זאת על אזרחות, על הכרה, על סובלנות ועל חיבור לעם במבט על כלל עם ישראל. החבר'ה אצלנו יוצאים יותר חרדים מאשר לפני, אבל הם גם יותר סובלניים. אגב, אולי דווקא מתוך חיבור לזהות שלהם ומתוך הביטחון בזהות שלהם הם מסוגלים גם להיות חלק
באחווה עובדים על מנהיגות, על חרדיות, על ערכים יהודיים. בתנועת הנוער שלנו עושים עבודה על חיבור לאלוקים ועל תורה, ויחד עם זאת על אזרחות, על הכרה, על סובלנות ועל חיבור לעם במבט על כלל עם ישראל. החבר'ה אצלנו יוצאים יותר חרדים מאשר לפני, אבל הם גם יותר סובלניים. אגב, אולי דווקא מתוך חיבור לזהות שלהם ומתוך הביטחון בזהות שלהם הם מסוגלים גם להיות חלק".
בעצם נכנסתם לתוך ואקום. איך נראה המפגש של התכנים והערכים שאתם מביאים לבני הנוער עם הבית, עם מערכת החינוך החרדית? האם יש התנגשות ערכית?
"הבתים שבני ובנות הנוער שלנו מגיעים מהם כל כך צמאים לתכנים שאנחנו מביאים. מדובר בבתים מכל השכבות, מכל העדות, אשכנזים, ספרדים, כולם. לפעמים ההורים הם קצת שפופי ראש, אז אנחנו אומרים להם 'בואו, אתם טובים!'. המפגש עם מערכת החינוך החרדית הוא קצת יותר מורכב כי מערכת החינוך החרדית התרגלה לזה שאין אף אחד אחר במגרש, ככה שמה שהם אומרים – קורה. אבל שים לב, אנחנו יותר חרדים מהם, אנחנו יותר דוסים. במערכת החינוך החרדית כל מי שיבדוק מה המערכים שלנו ומה אנחנו עושים, אנחנו יותר מהם, אנחנו אולטרא-דוסים. אנחנו מחזקים את הערכים החרדים. נכון, הנורמות קצת זזות, אבל הערכים במרכז. כל מי שיפתח את המערכים שלנו וכל מי שיבדוק מה אנחנו עושים יראה שאנחנו מאוד מאוד מאוד חרדים".

מהו להבנתך התפקיד המנהיגותי שלך ושל השותפים שלך בעת הזאת?
"כשלקחתי את התפקיד הזה הבנתי שלפחות חמישים אחוז מהזמן שלי אני צריך לייצר רעיונות יישומיים. תשתיות יש: ישיבות, מכינות חרדיות, זה לא מה שהיה חסר; חסרים רעיונות ופרקטיקות חינוכיות של חינוך בלתי פורמלי שינכיחו את הערכים שאליהם אני שואף. הרעיונות היו במקום כל כך גבוה, ותנועת נוער לא יכולה להתקיים ללא פרקטיקות. היא חייבת לדבר בעברית, והילדים צריכים להבין מה אתה אומר. אז קודם כל המנהיגות כאן מתבססת על יכולת לבצע, אבל גם על יכולת להעמיד רעיונות. המנהיגות כאן מבוססת על יצירת שיתופי פעולה, כי אנחנו לא נפתור את כל הבעיות לבד. זה חייב להיות אקו-סיסטם ביחד עם קרנות, עם עמותות אחרות, עם שותפים שונים.
המנהיגות כאן גם מבוססת על זה שאנחנו לא מתייאשים אף פעם. אנחנו מאמינים מאוד בדרך שלנו, ויודעים שאנחנו עושים דברים גדולים ופוגשים כל מיני מעקשים בדרך. אנחנו לא נותנים להם להפיל אותנו – אנחנו ממשיכים לעשות, ונותנים מענה לציבור משמעותי מאוד. 70% מהציבור החרדי נמצאים בתוך קהל היעד שלנו, למעט אוכלוסיות מאוד קיצוניות.
המנהיגות כאן גם מבוססת על זה שאנחנו לא מתייאשים אף פעם. אנחנו מאמינים מאוד בדרך שלנו, ויודעים שאנחנו עושים דברים גדולים ופוגשים כל מיני מעקשים בדרך. אנחנו לא נותנים להם להפיל אותנו – אנחנו ממשיכים לעשות, ונותנים מענה לציבור משמעותי מאוד. 70% מהציבור החרדי נמצאים בתוך קהל היעד שלנו, למעט אוכלוסיות מאוד קיצוניות. מי שרוצה הוא איתנו, מי שלא רוצה, אנחנו לא מכריחים אותו, אבל יש לנו מספיק. זה ציבור גדול מאוד בשביל תנועת נוער. המנהיגות גם אומרת לא לאבד את הפוקוס מהמטרה. יש לנו חזון ומטרות ואנחנו נעשה הכול כדי להגשים אותם, אבל גם נשתף פעולה ונתחבר לכל מי שרואה לנכון. אנחנו שואפים לגדול מאוד, גם מבחינת תקציב, אבל גם אם לא נהיה 100,000 ילדים חרדים תוך עשר שנים, טווח ההשפעה שלנו עדיין רחב מאוד.
אילו השפעות ארוכות טווח היית רוצה לראות על החברה הישראלית?
"הייתי רוצה להיות אלה שמייצרים את המודלים שמראים שאפשר. מעין סירת מרוץ שגוררת אחריה את מי שרוצה לעשות טוב. אנחנו נביא את הרעיונות ואת הפרקטיקות החינוכיות ונצמיח את המנהיגים של הדור הבא. למעשה, אנחנו כבר שם, כי אנחנו לא תנועה שיש לה רעיונות, אלא רעיונות שיש להם תנועה. אנחנו קיימים כמעט שנתיים, אבל הרעיונות שלנו כבר נמצאים בהמון מקומות.