מציאות של משבר כמו זו שמתקיימת בשנים האחרונות בישראל מציבה אתגרים גדולים לשדה החינוך. על רקע זה נולד 'המגדלור', כיוזמה של 'אידאה: מרכז לדמוקרטיה ליברלית', ותנועת 'החלוץ להגשמה משותפת', המבקשת להציע מענה חינוכי תשתית, ערכי ומעשי.
המגדלור פועל כמרכז חינוכי לקידום ולהעמקה של חינוך פוליטי לדמוקרטיה-ליברלית. הוא מכשיר ומרשת בכירים בעולם החינוך, שרואים בחינוך כלי חשוב בבניית חברה דמוקרטית בישראל. קרוב למאה ארגונים חברים ברשת המגדלור – מהחינוך הפורמלי, הבלתי פורמלי והחברה האזרחית. כך, באמצעות תהליך של הכשרה-רעיונית, רישות, ליווי בהטמעה ופעולה משותפת בזירה הציבורית, מבקש המגדלור להשפיע על החינוך בישראל באופן שיחזק את משטרה הדמוקרטי, כמשטר המבוסס על ארבעה עקרונות מרכזיים: בחירות הוגנות ושוויוניות, שלטון החוק ושוויון בפני החוק, מדינה שתפקידה לממש את זכויות האדם והגבלת כוחו של השלטון על ידי הפרדת רשויות. כל זאת, במדינה בעלת צביון יהודי וכבוד רב למיעוטים החיים בתוכה.
בן לב-קדש, לשעבר מנהל חטיבת הביניים של בית הספר הניסויי בירושלים, מנהל כיום את המודל הרשותי ואת החינוך הפורמלי ב'מגדלור'. בשיחה עמו הוא מספר על האתגרים העומדים בפני הפועלים בשדה החינוך בישראל, ומביע אמונה שמתוך השבר העמוק ובזכות התעוררות של גופים חינוכיים רבים, השינוי בוא יבוא.
לב-קדש מגדיר את הפעילות של המגדלור בימים אלה כפעולה נגד כיוון התנועה, כשהם מחנכים, במידה רבה, "לצורת משטר שנתפסת כשנויה במחלוקת", באקלים שבו הדמוקרטיה-הליברלית כבר אינה מובנת מאליה. עדיין, הוא מאמין שזו צורת המשטר הטובה ביותר והמאפשרת לכל חלקי החברה השונים לממש קרוב למאה אחוז מהערכים שלהם בתוך חברה מגוונת. המהלך שלו נעשה, לדבריו, הן מתוך "מבט קדימה אל האדם והחברה שאנחנו רוצים להיות" והן מתוקף מה שהוא מכנה "כאבי בטן", לנוכח עוולות שאי אפשר לעבור עליהן בשתיקה.
"מה שקורה היום בישראל הוא תהליך מסוכן של חיסול הדמוקרטיה," הוא אומר וקובע כי במצב כזה "הדמוקרטיה חייבת להגן על עצמה. לא רק באמצעים משפטיים, אלא גם באמצעים חינוכיים. החינוך הוא כלי הכרחי לביצור הדמוקרטיה".
בחלוף שלוש השנים לפעילות המגדלור, שנים סוערות מבחינה פוליטית וחברתית, מה ניתן לומר על השפעתכם בשדה?
ראשית, חשוב לי להבהיר שאני חבר ברשת אידיאה כבר שנים — עוד לפני הקמת 'המגדלור' כמחלקה חינוכית – כך שאני מלווה את המהלך זמן רב, גם אם לא הייתי חלק מהצוות המוביל בשלביו הראשוניים, ויש לי פרספקטיבה שמאפשרת לי לראות תהליכים.
בשנים האחרונות, פעילות המגדלור התרחבה בצורה משמעותית. כיום אנחנו עובדים גם עם גופים חינוכיים מרכזיים, כאלה שנחשבים ל"לב הקונצנזוס". לדוגמה, תנועת הצופים — תנועת הנוער הגדולה. במשך שנים הייתה תחושת ניכור כלפי הצופים מצד רבים, כולל אותי; הם נתפסו כגוף שאינו מעז לגעת בסוגיות שנויות במחלוקת ולכן החינוך בו הוא רזה. אך בשנתיים האחרונות, בעקבות המשבר המשטרי, הנהלת התנועה החליטה לחזק את עמודי התווך הדמוקרטיים בתוכניהם — ואנחנו מלווים אותם במהלך הזה. זו דוגמה אחת מני רבות: גם רשת בתי ספר גדולה כמו אורט מקבלת מאיתנו ליווי. חשוב לציין שבשל הרגישות הפוליטית שנלווית כיום למילים כמו "דמוקרטיה-ליברלית" אנחנו מוצאים את עצמנו במקום מורכב: מצד אחד, גופים מרכזיים מבקשים מאיתנו ליווי ויוצאים למהלכים משמעותיים; מצד שני, הם חוששים להיתפס כ"נוקטים עמדה".
עיקר העבודה שלנו הוא עם אנשים שתומכים רעיונית בדמוקרטיה-הליברלית. אנחנו מבקשים להעמיק, להעשיר ולחזק את הערכים בתוך מחנה זה, שנמנים עליו אנשים מקשת פוליטית רחבה, הכוללת אנשי מרכז רבים, אנשי שמאל ציוני, שמאל רדיקלי וגם ימין-ליברלי. ברשת המגדלור יש חילונים, מסורתיים, דתיים, חרדים וערבים. המשותף לכולם הוא האמונה בצורך לחזק את החינוך לדמוקרטיה-ליברלית. אבל ההתרחבות מביאה אותנו למפגש גם עם אנשי חינוך רבים שעד כה לא עשו חינוך פוליטי וחלקם לא מזהה את עצמו כליברלי.
עיקר העבודה שלנו הוא עם אנשים שתומכים רעיונית בדמוקרטיה-הליברלית. אנחנו מבקשים להעמיק, להעשיר ולחזק את הערכים בתוך מחנה זה, שנמנים עליו אנשים מקשת פוליטית רחבה, הכוללת אנשי מרכז רבים, אנשי שמאל ציוני, שמאל רדיקלי וגם ימין-ליברלי. ברשת המגדלור יש חילונים, מסורתיים, דתיים, חרדים וערבים. המשותף לכולם הוא האמונה בצורך לחזק את החינוך לדמוקרטיה-ליברלית.
איך המתח בין פלורליזם לליברליזם בא לידי ביטוי במפגש עם המציאות כפי שאתה חווה אותה?
גישת הפלורליזם, שאני מאוד מעריך, נטמעה עמוק בחינוך הממלכתי. כל כך העמקנו בה לאורך עשורים, עד שלעיתים נדמה ששכחנו את ערכי הליברליזם. בזמן שעסקנו בקבלת השונה ובייצוג מגוון עמדות — כוחות אנטי-ליברליים תפסו את מרכז הבמה. הם השתלטו על הזירה הציבורית, על השיח, על החקיקה.
השאלה הבוערת עבורי כיום היא: האם אנחנו עדיין פועלים בתוך מסגרת של דמוקרטיה ליברלית — או שמא זו כבר אינה צורת המשטר בישראל? אם התשובה השנייה נכונה, ייתכן שאנו לא רק "מחזקים יסודות", אלא מציעים למעשה שפה אידיאולוגית אלטרנטיבית.
למשל, כשאנחנו מלמדים על פופוליזם, שמים על השקופית דמויות כמו אורבן, לה פן, טראמפ — ולעיתים גם את נתניהו. במובן מסוים, העולם כולו כבר מזהה את ישראל כחלק מהגל הפופוליסטי. עם זאת, אפשר עדיין לראות כאן מאבק — אולי אפילו קרב בלימה — על עתידה של הדמוקרטיה.
מהו מוקד ההשפעה שלך בתוך ההקשר החברתי-פוליטי הרחב, כמנהיג בשדה החינוך?
בעבר הייתי פעיל מרכזי בפורום החילוני, ותרמתי להתעוררות סביב נושא החינוך הממלכתי ולקידום המושג "הדתה" כמו גם להבנת ההשלכות שלה. אבל במהלך השנתיים שעשיתי בביה"ס למנהיגות של מכון מנדל, בחנתי מחדש את תפיסותיי בנושא. קראתי את "האמנה החברתית" של רוסו, והתחברתי עמוקות לרעיון של הטוב המשותף. הבנתי שהפורום החילוני, גם אם לא מתוך כוונה, מעמיק את הפיצול והניכור שיש בין חברות בישראל. אני מאמין בממלכתיות, לא בהתבדלות, לא בהקמת זרם חינוכי נפרד לחילונים ליברלים. מבחינתי, השאלה המרכזית היא: איך ניתן לשמור על מערכת חינוך ממלכתית – כזו שמחנכת לערכים ליברליים, גם כאשר רוב הכיתה — ולעיתים גם רוב הצוות החינוכי — אינם ליברלים בתפיסותיהם.
זו שאלה מאוד בוערת, שבאה לידי ביטוי למשל בשאיפה להכרה בזרם הממלכתי כזרם חינוך חילוני-ליברלי, להבדיל מהממלכתי שכביכול אינו צבוע בצבע מסוים.
נכון. הפורום החילוני מציע לפעמים לבסס את החינוך הממלכתי כמסגרת חינוכית חילונית. אני מבין את הקושי של הורים חילונים שמרגישים שמערכת החינוך אינה מחנכת לערכים שבבית, אלא לערכים שמרניים ולאומניים. אבל אני מתנגד לפירוק החינוך הממלכתי לתתי-זרמים. חשוב לי שילדי ישראל יתחנכו יחד, לתפיסה ממלכתית, כזו שמחזקת זהויות יהודיות למיניהן וגם את הערכים הליברליים שעליהם מושתתת מדינת ישראל. המגדלור אינו גוף יחידי בשדה שמקדם תפיסה זו. כך גם ארגוני מדיניות כמו "משמר החינוך הממלכתי", שמקושר לאידאה, ו"המועצה לחינוך ממלכתי-עברי". שניהם מדברים לא רק על החשיבות של ערכים ליברליים אלא גם על ההכרח להשוות את התקציבים לאלו של החינוך הדתי.
אגב, בין המועצה לבין המגדלור יש הבדל מהותי: בעוד המועצה עוסקת רק באותם 40% שלומדים בחינוך הממלכתי, אנחנו במגדלור פונים לכלל החברה הישראלית. הרי דמוקרטיה-ליברלית היא המשטר של כלל אזרחי ישראל, ולכן חשוב לחנך אליה את כלל ילדי ישראל. אנחנו פועלים גם במגזר הדתי, החרדי והערבי. זה קשה יותר, ודורש רגישות והתאמה תרבותית, אבל זו השליחות שלנו. כי בעיניי, כל ילד וילדה במדינת ישראל זכאים להיחשף לערכים של חירות, שוויון, כבוד האדם והכלל.
ולא זאת בלבד אלא שגם אם המועצה לחינוך ממלכתי-עברי תצליח במאה אחוז, עדיין הדמוקרטיה בישראל תפסיד, כי כל הזרמים האחרים לא יחנכו לדמוקרטיה והם רוב דמוגרפי. לכן, הפעילות של המגדלור היא פעילות קריטית ולא בכדי אנחנו הארגון המרכזי בתחום. אגב, אנחנו עושים זאת באופן שמרשת את השדה ולא באופן שמחליף את השדה. אנחנו לא מקימים בתי ספר, לא בונים מערך חינוכי של סדנאות לתלמידים ולא מנהלים תנועת נוער או מכינות קדם-צבאיות. אנחנו עובדים עם המנהלות של כל הארגונים הללו ונותנים להן העמקה רעיונית ופוליטית, כמו גם ליווי ומשאבים, למימוש הערכים שלהם בכלים המצוינים שהן מפתחות אצלן.

תוכל לשתף בדוגמה להצלחה שממחישה את זה מתוך הפעילות היומיומית שלך?
בהחלט. תחת המטרייה של המגדלור, הקמנו פורום של המכינות הליברליות. זו קבוצה של מכינות קדם צבאיות שבחרו להגדיר את עצמן לאור ערכים דמוקרטיים-ליברליים. הפורום נפגש אחת לחודש כדי לחשוב יחד איך מקדמים חינוך לדמוקרטיה — הן בתוך כל מכינה, והן בפעולות משותפות.
אחת הדוגמאות שאני גאה בהן במיוחד היא מיזם שלי מהקיץ האחרון. עוד לפני המלחמה הייתי מוטרד מכך שהמושג "שלום" נעלם ממערכת החינוך בישראל והצעתי פעולה משותפת לבתי ספר, בנושא החינוך לשלום. פרוץ המלחמה אמנם דחה את התוכנית, אבל קרה כך שבשנה שלאחר מכן היה תזמון סמלי – 30 שנה להסכם השלום עם ירדן. זה התחזק עוד יותר לאור העובדה שבליל הכטב"מים מאיראן, ירדן הגנה על ישראל. מכל מקום, יזמתי יום פעילות בשיתוף שמונה בתי ספר מכל הארץ. לקחנו את התלמידים לאי השלום בעמק הירדן, ושם ערכנו יום למידה על הסכם השלום ועל המחירים והרווחים שהביא לישראלים. בסיום היום התקיים טקס לציון שלושה עשורים להסכם, ששיאו, מבחינתי, היא כאשר שתי נערות שתלו עץ זית ולהקה של אחד מבתי הספר שרה שיר מרגש ונוסך תקווה. כך מרחיבים את הדמיון הפוליטי של מי שגדלים על תזות של ניהול סכסוך ומלחמה תמידית. זו לא הייתה רק פעולה חינוכית, זו הייתה גם הצהרה פוליטית.
ואיך בכלל מתאפשר לחנך לשלום או לדמוקרטיה כשמתרחשת מלחמה כל כך אכזרית בחוץ?
דווקא מתוך המקום הזה, הכאב הופך מנוע לפעולה. אני מגדיר את עצמי אקטיביסט חינוכי — ומה שמניע אותי הוא שילוב של שני דברים. מצד אחד, ראייה חינוכית, ערכית, שמבקשת לבנות עתיד אחר. אני שולח מבט קדימה אל החברה שאנחנו רוצים ליצור. מצד שני, יש גם את מה שאני מכנה 'כאב הבטן' — המקום שבו אני לא יכול לשאת את העוולה, את חוסר הצדק.

למשל, כשאנחנו מדברים על המחיר הגדול שמשלמים הילדים בעזה, הכאב הזה הוא תזכורת חדה לכך שאם היינו עושים חינוך ראוי, ערכי, עמוק — כבר לפני עשרים שנה — ייתכן שהמציאות הייתה אחרת. אני לא יודע אם היינו מצליחים למנוע מלחמה, אבל אולי היינו מצמצמים את מימדי ההרג? אולי היינו בולמים את ההשחתה המוסרית שעוברת החברה שלנו. ולמען ההגינות, אותו חינוך ליברלי נדרש גם שם — גם לילדי עזה. אני מקווה שכשיתחיל תהליך הסדרה אמיתי, תהיה בו גם הכרה בכך שחינוך הוא נדבך הכרחי בבניית שלום. זה לא נעשה באוסלו ולא בקמפ דייוויד — ואסור להחמיץ את זה שוב. בהסכמים שבין עמים צריך לעסוק לא רק בשטח ובגבולות, אלא גם בשאלת החינוך של הדור הבא.
אני מקווה שכשיתחיל תהליך הסדרה אמיתי, תהיה בו גם הכרה בכך שחינוך הוא נדבך הכרחי בבניית שלום. זה לא נעשה באוסלו ולא בקמפ דייוויד — ואסור להחמיץ את זה שוב. בהסכמים שבין עמים צריך לעסוק לא רק בשטח ובגבולות, אלא גם בשאלת החינוך של הדור הבא.
יש לכם במגדלור תוכנית פעולה בשאלת החינוך של הדור הבא? איזו תמונה היית רוצה לראות בעוד חמש או עשר שנים מבחינת ההשפעה שלכם על השדה החינוכי?
זו שאלה לא פשוטה, אבל כן — אני יכול להשיב עליה בשני מישורים.
המישור הראשון הוא המישור השוטף, זה שכבר מתרחש היום בשטח. אנחנו פועלים להכשיר אנשי חינוך ובעלי השפעה מתוך יותר ויותר ארגונים — ולהעמיק את תהליכי ההטמעה שאנחנו מובילים. יש לנו מודל עבודה שמבוסס על שלושה שלבים: הכשרה, רישות, וליווי מקצועי.
המטרה היא לא רק להנחיל ערכים, אלא להטמיע אותם כך שיהפכו לחלק מה-DNA של הארגונים החינוכיים עצמם. כשאני מלווה, למשל, את תנועת הצופים או את רשת אורט, אני שואף לכך שילד שגדל בתוך הארגון יקבל באופן עקבי, שיטתי ועמוק חינוך לדמוקרטיה ליברלית. העבודה הזו תימשך, ואני בטוח שהיא גם תתרחב ותשתפר עם הזמן.
המישור השני הוא מדיניות ציבורית. אי אפשר להסתפק בפעולה אזרחית בלבד — גם אם היא נמרצת ואיכותית. כדי שחינוך לדמוקרטיה יהפוך לעקרון יסוד במערכת החינוך הישראלית, נדרש שינוי מערכתי. זה אומר שמשרד החינוך חייב לעבור שינוי פרסונלי ומבני. צריך אנשים אחרים במוקדי קבלת ההחלטות, וצריך מנגנונים חדשים. גם על זה אנחנו עובדים כחלק מהעשייה הרחבה של רשת אידיאה. בשנה החולפת ארגונו משלחת של בכירים, לברלין. למדנו שם איך מדינה מבנה חינוך לדמוקרטיה. גרמניה נדרשה לעשות זאת מספר פעמים מאז תום מלחמת העולם השנייה: קודם בהחלפה של עם נאצי לעם דמוקרטי ואח"כ עם נפילת החומה והסיפוח של ציבור קומוניסטי למדינה דמוקרטית. בין לבין עם הטמעת מהגרים מטורקיה ולאחרונה עם הטמעת מהגרים מסוריה. יש כל כך הרבה דברים שניתן לעשות ושישראל צריכה לעשות. כך למשל החינוך לדמוקרטיה בגרמניה נעשה דרך הסברה להורים לפעוטות, נעשה בכל מוסדות החינוך מגיל גן ועד גמר תיכון וסעיף מיוחד בתקנת תנועות הנוער קושר בין עומק החינוך לדמוקרטיה לבין התקצוב הממשלתי לתנועה. גופי המדיניות שהזכרתי קודם עוסקים בדברים מערכתיים שכאלו. כבר נכתבות תוכניות "מאה ימים" שמטרתן להבטיח שכאשר תהיה כאן ממשלה אחרת, היא תיצור מנגנונים לחיזוק המשטר הישראלי, שהוא בבסיסו משטר דמוקרטי-ליברלי.
כלומר, יש גם תכנון ארוך טווח. אבל בסופו של דבר יש גם מגבלות פוליטיות.
נכון. ברור שכדי לממש את כל זה צריך גם לנצח בבחירות. אבל במגדלור, ובאידיאה בכלל, אנחנו משתדלים לחשוב לטווח ארוך. גם אם בחירות 2026 יתבררו כדרמטיות במיוחד — ואכן, יש מי שאומרים שאלה עשויות להיות הבחירות החופשיות האחרונות בישראל — אנחנו לא שמים את כל יהבנו על יום הבוחר. אנחנו פועלים מתוך הנחה אופטימית-ריאלית: שיהיו פה בחירות הוגנות גם בעתיד, ושכדי לשמר את התקווה הזו, אנחנו מוכרחים לגדל דור חדש — דור שמבין מהי דמוקרטיה ליברלית, ולמה היא כל כך חיונית לקיום המשותף שלנו כאן.
ד"ר ניר מיכאלי, מנהל התוכן הפדגוגי במועצה לחינוך ממלכתי-עברי, מבקש לחדד כמה נקודות שעולות בשיחה עם בן לב קדש: "לצד העיסוק בערכים דמוקרטים והומניסטיים מעמידה המועצה לחינוך ממלכתי-עברי גם עיסוק במרחבי תוכן וערכים זהותיים של יהדות ישראלית ושל ציונות וציון וכן גם במרחב תוכן של קידמה ושגשוג. לדידנו, חינוך לדמוקרטיה לא יכול להיעשות במנותק מעיצוב המרחבים הזהותיים האחרים. הפרדת 'רשויות' כזו אף עלולה לדשן תפיסות מוטעות של התנגשות בין ערכים דמוקרטים אוניברסליים לזהותיים פרטיקולריים. המועצה לחינוך ממלכתי עברי, כמו אידיאה, עסוקה גם היא בכלל החברה הישראלית. מודל ההפעלה שעליה מתבססת פעולת המועצה שואף למערכת חינוך שתכלול 50% של תכנים משותפים לכלל הזרמים, 30% תכנים מותאמים לכל זרם שמאפשרים להבנות חוט שידרה זהותי מוגדר, ו-20% בהתאמה למישור המקומי והמוסדי. תפיסה זו מבוססת על ההנחה שממלכתיות ישראלית משותפת תוכל לצמוח רק על גבי מצע של הגדרה עצמית ייחודית של כל זרם. לדאבוננו, הזרם הממלכתי-עברי הוזנח עד כה ביכולתו לעצב את דרכו ואת מרכיבי זהותו. בהתאם למודל זה המועצה לחינוך ממלכתי-עברי מבקשת להיות שותפה לעיצוב ה-50% המשותף שכולל חינוך לאזרחות דמוקרטית ובמקביל להתמסר לעיצוב ה-30% הייחודי. אנחנו פעילים גם במרחב המדיניותי ועוסקים בייצוג וקידום הזרם בזירות מגוונות, אבל פעילותנו מתקיימת גם בשדה החינוכי – בהכשרה וליווי של צוותי חינוך רשותיים ובפיתוח תכנים וערוצי יישום פדגוגיים".