חינוך מודע עוני: מה זה ולמה הוא חשוב?

למה אנשים עניים מוציאים כסף שאין להם?

אוסלו, שוודיה. לשכת רווחה. בחדר שקירותיו שקופים יושבים מצד אחד של השולחן שתי עובדות סוציאליות דוברות שוודית, אחת בכירה והשנייה צעירה; מולן יושבת אישה דוברת ספרדית, ולצדה מתורגמן. העו"סית הצעירה פונה בשוודית אל האישה: "הילדים היו בלי נעליים או עם נעליים קטנות מדי. אנחנו רוצים להציע לך ייעוץ לגבי התנהלות כלכלית."

המתורגמן פונה בספרדית אל האישה וחוזר על דבריה של העו"סית הצעירה. האישה, מבטה כועס, פונה אל שתי העו"סיות בספרדית. המתורגמן חוזר בשוודית על דבריה של האישה: "למה המצב הכלכלי שלי מעניין אתכן כל כך? אני לא מכה אותם. המראה שלי חשוב לי."

עו"סית בכירה: "אנחנו יודעים שאת דואגת יפה לגייר-פדרו ולביורן-קרלוס. עם זאת, הם נראו מספר פעמים בלי אוכל ובלי בגדים. לכן אנחנו רוצות להציע לך סיוע. הכול רשות כמובן." האם מבקשת לצאת מהחדר למספר דקות. בזמן שהאם מחוץ לחדר פונה המתורגמן אל שתי העו"סיות ושואל: "היא משקיעה את כל הכסף שלה בסיליקון והזרקות?" 

עו"סית בכירה: "ייתכן שהמצב מורכב יותר."
מתורגמן: "טיפוסי. בחורה מפוארטו ריקו לא משתנה."
עו"סית צעירה, כועסת: "נראה לך שהכול משום שהיא מאמריקה הלטינית?"
מתורגמן: "לא, אבל מצחיק שהיא משקיעה את כל הכסף בעצמה כש…"
עו"סית צעירה: "זה פוגעני. אתה רומז שהמוצא שלה הוא מקור הבעיה."
עו"סית בכירה: "נסה לשמור על ניטרליות. הילדים הם החשובים כאן."
מתורגמן: "סליחה, זה פשוט קצת מצחיק."[1]

הסצינה המתוארת כאן לקוחה אמנם מסדרת הטלוויזיה "פרני" על עובדת סוציאלית בשוודיה, אך לוכדת בתמציתיות את היחס לו זוכים אנשים שחיים בעוני ממי שנותנים להם שירות אך בעצמם אינם מכירים עוני מקרוב. שיחות מן הסוג הזה מתרחשות במקומות רבים בעולם, וגם בישראל. תמיהתו של המתורגמן – "היא משקיעה את כל הכסף שלה בסיליקון והזרקות?" – היא תמיהתם של רבים ורבות מאיתנו במפגש עם אנשים שחיים בעוני. לא מעט מאיתנו יזדהו עם פליאתו על סדרי העדיפויות של האם אשר בוחרת להשקיע משאבים רבים בהופעתה העצמית. מדוע קשה לנו לקבל את הרצון של אנשים שחיים בעוני להשקיע בעצמם? אילו תחושות עולות בנו כאשר אנו נתקלים באמא שציפורניה משוחות בלק ג'ל אך ילדיה מגיעים ללא ציוד בסיסי לבית הספר? כמה מאיתנו אומרים לעצמנו בלב "אני לא מרשה לעצמי להשקיע בלק ג'ל, אז היא?" או: "חבל שהוא קונה את הסלולרי הכי חדש ולא משקיע בשיעורים פרטיים לילדים." כמה אנשי ונשות חינוך שפוגשים ילדים ומשפחות שחיים בעוני, מוצאים עצמם מותחים ביקורת על סדרי העדיפויות של משפחות שמתמודדות עם עוני, בטוחים שהם היו נוהגים אחרת במצבן ושופטים אותן?

השיחה הציבורית על עוני, בישראל במקומות רבים, עוסקת לא פעם בהאשמת מי שחיים בעוני, ורק לעיתים רחוקות במנגנונים החברתיים ובמערכות הציבוריות אשר מייצרות אותו. כך למשל, בכתבה ששודרה בטלוויזיה החברתית [2] נשאלו עוברים ושבים בתל אביב למה אנשים נשארים עניים. חלק מן התשובות היו: "אופי חלש בדרך כלל, זה מגיע מהמקום הזה לפי דעתי. אין להם את האמביציה להוציא את עצמם מהמצב הנוכחי וזה פשוט עדיף להישאר בסטטוס הקיים. אם נוח לי לקבץ נדבות אז נוח לי להישאר ברחוב ולקבץ נדבות"; או: "אני חושבת שזה משהו שהוא גם אישיותי וגם תרבותי. זה לא משהו שקשור רק למדינה"; וגם: "אין להם כוח להתמודד". לצד ההתעלמות מן ההיבטים המוסדיים והמערכתיים הכרוכים בעוני, היחס לאנשים החיים בעוני סובל ממה שמכונה בפסיכולוגיה חברתית טעות הייחוס הבסיסית (Fundamental attribution error) – קרי, נטייה טבעית לפרש התנהגויות שליליות של אחרים כמבוססות על אופי ותכונות אישיות שעה שהתנהגות שלילית דומה שלנו אנו מפרשים כמבוססת על נסיבות ושיקולים חיצוניים שאינם תלויים בנו. חשוב לזכור את הפער הזה בעת שאנו שופטים את מעשיהם של מי שחיים בעוני. מי שלא חווה עוני בעצמו יתקשה מאוד להבין את השיקולים והבחירות התובעים חיים בעוני.

פרדיגמה מודעת עוני

איך בכל זאת ניתן לתווך על הפער בין חווית החיים בעוני לבין מי שנותנים להם שירות אך לא מבינים את השפעת העוני על חיי היום יום? הפרדיגמה המודעת עוני (קרומר נבו, 2015) היא עוגן תיאורטי, אתי ופרקטי. הפרדיגמה המודעת עוני היא תפיסת עולם, אתיקה ופרקטיקה אשר מבקשת לתרגם ולתווך בין אנשים החיים בעוני לבין מי שעובדים איתם. התיווך נדרש פעמיים. פעם אחת בשל ההשפעות העמוקות של העוני על תפקודי החיים השונים, ופעם שנייה בשל התפיסות של אנשים מחוץ למעגל העוני על אנשים שמתמודדים אתו. הפרדיגמה המודעת עוני יוצאת מנקודת הנחה שעוני הוא ביטוי של אי צדק חברתי והיא "יוצרת קשר בין העוני כמצוקה חומרית ובין העוני כתופעה בעלת היבטים רגשיים וסימבוליים" (קרומר-נבו, 2022, 16). עוני, על פי הפרדיגמה המודעת, הוא תופעה רב ממדית הכוללת מחסור במשאבים, מחסור בהזדמנויות חברתיות ומחסור בהכרה וערך מצד החברה. במילים אחרות, עוני הוא כמובן, ולפני הכול, מחסור בכסף ואפשרויות חיים מצומצמות. בנוסף, חיים בעוני מלווים (לעיתים, לא תמיד) בתחושה של העדר כבוד וערך מצד החברה, תחושה שיש לה השלכות לא פחות חמורות על חייהם של המתמודדים עם עוני, ולעיתים אף יותר מאשר המחסור במשאבים.

חינוך מודע עוני מניח כי בית ספר הוא מוסד שאין שני לו בקהילה ושבכוחם של אנשי ונשות חינוך ליצור עבור ילדים ומשפחות בעוני מסגרות חינוכיות שבהן יוכלו לבטא את כישרונותיהם, יכולותיהם וחלומותיהם, ולממש את זכותם האזרחית לקבל חינוך ציבורי איכותי

השאלה כיצד אנשי ונשות חינוך יכולים להעניק הזדמנויות טובות יותר לילדים ומשפחות המתמודדות עם עוני נמצאת במוקד התרגום של הפרדיגמה המודעת עוני משדה העבודה הסוציאלית, שם צמח והתפתח, לשדה החינוכי. חינוך מודע עוני מניח כי בית ספר הוא מוסד שאין שני לו בקהילה ושבכוחם של אנשי ונשות חינוך ליצור עבור ילדים ומשפחות בעוני מסגרות חינוכיות שיאפשרו להם להביא לידי ביטוי את כישרונותיהם, יכולותיהם וחלומותיהם ולממש את זכותם האזרחית לקבל חינוך ציבורי איכותי. למעשה, תרגום הפרדיגמה לשדה החינוך חיוני בדיוק בגלל זה: ילדים וילדות שחיים בעוני אינם מצליחים להביא את עצמם לידי ביטוי מלא ולהגיע להישגים (לימודיים, חברתיים, רגשיים) שאליהם היו מגיעים אילולא חיו בעוני. אנו יודעים זאת מאינספור מחקרים שנעשו בתחום (ר' למשל וקנין, שביט וששון, 2019), אבל גם מהחיים עצמם, מהמפגש הבלתי אמצעי של מורים ומורות בכיתות עם ילדים שמשפחותיהם מתמודדות עם מצוקה חומרית, וכל מה שנובע ממנה. הקשר בין חיים בעוני לבין הישגים נמוכים נמדד פעמים רבות, והוא כבר בגדר מוסכמה. "לעניים אין נחיתות גנטית," כותבת לאה קוזמינסקי, לשעבר נשיאת המכללה לחינוך ע"ש קיי, "אבל לסביבה (בריאות, תזונה, ביטחון רגשי, נגישות לשפה ולספרים) יש השפעה מכרעת על הישגיהם הלימודיים. השאלה היא האם צמצום העוני היה משפר את ההישגים הלימודיים — והתשובה על כך היא חד־ משמעית: כן." (דה מרקר, 10.1.18).  

חינוך מודע עוני לדוגמה

הסיפור המתואר כאן יהיה בוודאי מוכר להורים שבינינו, ומתרחש כדבר שבשגרה בבתי ספר רבים. באחד מימי שישי בחודש פברואר מתכנסת שכבת ג' לחגיגה משותפת עם ההורים – סדר ט"ו בשבט שעורכים הילדות והילדים, ובסופו ארוחת בוקר משותפת. ההודעה על חגיגת ט"ו בשבט נשלחה להורי השכבה בקבוצות הוואטסאפ הכיתתיות (קרי, קבוצת הורי ג'2 עם המחנכת, שהיא קבוצה אחרת מ-ג'2 רק הורים, ואחרת מזו השכבתית שבה רק רכזת השכבה מודיעה הודעות) כשלושה שבועות לפני המפגש. יחד עם ההודעה שלחה רויטל, המחנכת, לינק לטבלת אקסל שבה כל משפחה התבקשה לכתוב מה תביא איתה לארוחה המשותפת. תזכורת למפגש נשלחה כשבוע לפני. בבוקר המפגש מגיעות המשפחות לבית הספר. חלק ניכר מהורי הכיתה לא עובדים בימי שישי, ועל כן חלק מן הילדים מגיעים עם שני ההורים. עם כניסתם לכיתה הם מניחים את המאכל שהביאו על שולחן ייעודי. הורים וילדים מגיעים בטפטופים, אווירת בוקר יום שישי נינוחה שרויה על המפגש. לקראת השעה 10:00 מגיעה לכיתה מיקה. היא מגיעה לבדה וללא דבר מאכל לארוחה. רויטל, המחנכת, מבחינה בה ושואלת בקול "אמא שוב לא הצליחה להגיע מיקוש?" מיקה מנידה בראשה לשלילה וממלמלת בשקט "היא הייתה צריכה ללכת לעבודה". רויטל מניחה את ידה על ראשה של מיקה, מבקשת ללטף אותה, אבל מיקה, מבוישת, ממהרת להיבלע בהמולה, מחפשת כיסא פנוי לשבת עליו. כאשר תמר, אמא של נטע, מבחינה במיקה, ליבה מחסיר פעימה. היא נזכרת ששכחה לעדכן את רונית על המפגש. תמר יודעת שרונית לא תמיד מספיקה לעקוב אחר כל הודעות הוואטסאפ הכיתתיות. היא עצמה מתקשה לעקוב אחר הקבוצות השונות של כל אחד מילדיה, לברור בין עיקר לטפל, לזכור עד לאן עליה לגלול אחורה כדי לאתר פיסות מידע חשובות. כדי להתמודד עם שטף המידע, תמר סיגלה לעצמה הרגל לסמן מיד ביומן האלקטרוני תאריכים חשובים. כך היא מצליחה להתכונן אליהם מבעוד מועד. ובכל פעם שסימנה לעצמה ביומן, הקפידה לעדכן גם את רונית.

תמר יודעת שרונית מגדלת לבד את מיקה ואת שני אחיה הצעירים, אם כי היא לא יודעת בדיוק למה, ולא מרגישה נוח לשאול. היא יודעת שרונית יוצאת מוקדם מאוד לעבודתה כמבשלת וסייעת בפעוטון פרטי בעיר סמוכה, בתחבורה ציבורית, ושהיא חוזרת הביתה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ישר לטיפול בילדיה שלה, לארוחת ערב, מקלחות ועבודות הבית. תמר רגישה לכך מכיוון שהיא עצמה גדלה כילדה לאמא חד הורית. אמנם, כילדה יחידה לאם שהצליחה לכלכל אותן, אבל תמר זוכרת היטב כמה מאמצים עשתה אימה כדי שהיא תהיה ילדה כמו כולם וכמה בושה חשה כאשר לא הצליחה – כאשר לא הייתה לה חולצה לבנה ללבוש לטקס בבית הספר, כאשר אימה דחתה ככל יכולתה את התשלום לבית הספר או כאשר לא הצליחה להגיע לימי הורים, כמו כולם. "מיקה'לה," פונה אליה תמר, "לא הזכרת לאמא לבוא?" מיקה לא עונה לה. תמר מניחה שמיקה כלל לא סיפרה לאימה על המפגש. היא מניחה שמיקה יודעת שאימה ממילא לא תוכל להפסיד יום עבודה בגן, וגם אם כן, היא פחדה שלא יהיה לה כסף לקנות משהו לאכול לארוחה המשותפת, או, שגרוע מכך, היא תקנה משהו זול מדי או לא מתאים.

מודעות לחוויות חיים שונות

פעילויות משפחתיות מעין אלו מתרחשות כדבר שבשגרה בבתי ספר ברחבי הארץ; שגרתיות הן גם חוויותיהם של ילדים שהוריהם אינם מצליחים להגיע למפגשים מעין אלו. הסיבות לכך מגוונות. לעיתים הן נובעות מכך שההורים כלל אינם מקבלים את ההודעה – אם מכיוון שהם אינם דוברים עברית ואם מכיוון שהם אינם מצויים ברזי האפליקציות והטפסים האלקטרוניים שבהם מתנהלת היום שגרת הקשר בין בתי הספר למשפחות. לעיתים הן נובעות מסיבות כלכליות. הורים שחיים בעוני, לא פעם עובדי קבלן, אינם יכולים להרשות לעצמם להפסיד עבודה מכיוון שהם מתוגמלים על בסיס שעתי. בנוסף, ההוצאות הכרוכות במפגשים מעין אלו – מכיבוד ועד שמרטף – גבוהות מדי. במקרים אחרים, העדרם נובע מסיבות תרבותיות – סיבת המפגש איננה ברורה או מוכרת, חשש ממפגש עם הורים אחרים או תחושת ניכור מהמוסד הבית הספרי או מהצוות החינוכי.

לא פעם, מורות ומורים מפרשים את העדרם של ההורים כחוסר רצון או חוסר אכפתיות, "יש להם סדרי עדיפויות אחרים". מהמחקר אנו גם יודעים כי הקשר בין הורים שחיים בעוני לבין בית ספר נע על הספקטרום שבין היעדר קשר לבין קשרים טעונים ומורכבים. הפרדיגמה המודעת עוני מציעה לנו להתבונן על הסיטואציה בעיניים אחרות. חינוך מודע עוני מבקש להסיט את המבט למיקה ולמשפחתה ולשאול כיצד המפגש נחווה מנקודת מבטן: אילו תחושות מעוררים מפגשים מן הסוג הזה במיקה ובאימה? כיצד אפשר ליצור פעילויות משפחתיות המותאמות לנסיבות החיים של כלל ילדי הכיתה? כיצד מתרחשת התקשורת בין בית הספר להורים? באיזו מדיה? באיזו שפה? האם האחריות להתעדכן במתרחש בכיתה מוטלת רק על ההורים? האם יכול להיות שיש בכיתה משפחות שאינן יכולות להרשות לעצמן לקנות או להכין דבר מאכל לארוחה משותפת? ואם כן, מה עושים? ומה עושים אם יש בכיתה משפחות חד הוריות שבהן ההורה אינו יכול להגיע?

אנשי ונשות חינוך שפועלים מתוך מודעות למצבי חיים מורכבים שעוני מקפל בתוכם לא תמיד יודעים מהן התשובות הנכונות, אך הם מקפידים לשאול את עצמם, ואת הקולגות שלהם, שאלות שלוקחות בחשבון את ההקשר המשפחתי של כלל ילדי וילדות הכיתה, ולעצב את שגרת החיים בבית ספר כך שהעוני לא יהווה חסם עבור הילדים והילדות ומשפחותיהם, בין השאר באמצעות שינוי ביחסם של צוותי חינוך לחיים בעוני. כמובן, בתי ספר לבדם אינם יכולים לפתור את בעיית העוני, או את שלל הבעיות הנובעות מחיים בעוני. עם זאת, מכיוון שהחיים בעוני משפיעים באופן ישיר ומשמעותי כל כך על הלימודים ועל היכולת של ילדים וילדות לתפקד במסגרות חינוכיות, אנשי ונשות חינוך מוכרחים להידרש לסוגייה – מרמת הגן והכיתה ועד רמת המדיניות המערכתית. זהו לא המצב היום.

יחידת בוגרות ובוגרי מנדל מלווה אנשי ונשות חינוך שרוצים ללמוד על חינוך מודע עוני או לקדם תהליכים מן הסוג הזה במערכות החינוך שבהן הם עובדים, מוזמנות ומוזמנים ליצור קשר עם:

ד"ר יעל נאות: yael.ofarim@gmail.com
ד"ר נעמי מנדל-לוי: nmandel-levy@mandel.org.il


[1] (סצינה מתוך: פרני, עונה 2, פרק 4, דק' 4:20-6:57).

[2] למה אנשים נשארים עניים? כתבה שלישית בסדרה, הכתבה הופקה במסגרת קורס משלב עשייה בתוכנית מתחברים+, אוניברסיטת תל-אביב, 8.3.2017

מחשבות המבקשות פענוח איטי ומתמסר, לא מאמר, לא סיפור, לא טור דיעה. קצת מכל אלה ועוד

נעמי מנדל ויעל נאות-עופרים

07.04.25

מחשבות המבקשות פענוח איטי ומתמסר, לא מאמר, לא סיפור, לא טור דיעה. קצת מכל אלה ועוד

חינוך מודע עוני: מה זה ולמה הוא חשוב?