בעשורים האחרונים, הדמוקרטיות בעולם, לרבות בישראל, ניצבות בפני מכשולים רציניים. הפופוליזם גואה, מושג האמת עומד למבחן וערכים ליברליים מפנים את מקומם לטובת תפיסות ערכיות אחרות. בישראל אנו נתונים למשבר פוליטי ועל סף משבר חוקתי, כתוצאה מן השינויים שהממשלה מבקשת להוביל במערכת המשפט. בתוך המציאות הזו, ד"ר תמי הופמן, מורה להיסטוריה לשעבר, מרצה במכללת סמינר הקיבוצים ומנהלת את תחום מדיניות חינוך לדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה, מופקדת על אחד האתגרים החיוניים ביותר: חינוך. היא עוסקת בהיבטים של יישום ומדיניות ציבורית עם דגש על פדגוגיה והתמודדות עם נושאים מורכבים.
הופמן מגיעה מעולם החינוך. היא הייתה שנים רבות מורה להיסטוריה, רכזת שכבה וסגנית מנהל, ובהמשך למדה לתואר שלישי וחקרה את הוראת השואה בצה”ל. "דרך העולמות של היסטוריה של חינוך וסוציולוגיה של חינוך, התחלתי לעסוק בסוגיות של זהות ישראלית, הכשרת מורים ותכנים. כל זה מול ‘אייקונים’ גדולים של הזהות הישראלית – טקסים, זיכרון קולקטיבי, שואה וכדומה".
לפני כשבע שנים קיבלה הופמן, בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות באקדמיה, פנייה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שביקש ממנה להציע תוכנית אב לשדה החינוך. "ערכנו תחקירים על תקציבים, חוזרי מנכ”ל, והתחלנו לנסח עקרונות מדיניות לחינוך לדמוקרטיה." מאז היא מובילה את התחום, שמשלב מחקר, יישום ופרקטיקות חדשניות.
הופמן חותרת לכך שבמערכת החינוך תשולב באופן סדיר ומתוכנן הקניית מיומנויות של אוריינות אזרחית, החיוניות כל כך במאה העשרים ואחת. "אפשר להשקיע במתימטיקה, אבל ללא מיומנויות חשיבה, אנחנו עשויים להותיר את התלמידים חשופים לפופוליזם", היא מזהירה. כשבודקים את עמדות בני הנוער לאורך השנים, היא אומרת, ניתן לראות שאין מחויבות למדינה דמוקרטית אלא לערכים כמו סולידריות או התנדבות בתוך הקהילה שהם חשובים מאוד, אבל חשוב למקם אותם גם בזיקה לאופייה של חברה דמוקרטית. כלומר, בנות ובני נוער יכולים להגיד שכולם צריכים לקבל זכויות ובאותה נשימה שצריך לשלול מערבים את זכות ההצבעה. עוד היא מדגישה את הצורך בחשיבה מחודשת על המושג לכידות חברתית, "לא במובן של אחידות, אלא של היכולת לחיות בחברה שיש בה מחלוקות. זוהי הליבה של חינוך לדמוקרטיה.”
"נרדמנו בשמירה"
שיעורי האזרחות בישראל הפכו בעשור האחרון לשדה קרב רעיוני ופוליטי. מהמאבק על התכנים של ספרי הלימוד ועד פיטורי מורים בגלל עמדותיהם הפוליטיות, השיעורים הללו הם לעיתים קרובות מוקד למחלוקות נוקבות. דוגמה לכך היו המחלוקות הסוערות על ספר הלימוד באזרחות או פיטוריו של המורה אדם ורטה, שהעלו שאלות נוקבות על מקומם של חינוך לערכים ומחלוקות פוליטיות במערכת החינוך. רק לאחרונה, בפברואר 2023, עמיר קליגר, מורה במרכז "רון ורדי" לתלמידים מחוננים, הוזמן לשימוע לאחר שקיים שיחה עם תלמידיו בנושא המאבק על צביון בית המשפט. הפיטורים הציתו גל מחאה ציבורי, שבעקבותיו קליגר הוחזר לעבודתו. גם ד"ר מאיר ברוכין, מורה לאזרחות בתיכון מקיף ט' בראשון לציון, פוטר בינואר 2020 לאחר שהביע דעות פוליטיות בכיתה וביקר את פעולות צה"ל. מקרים אלו מדגימים את הדילמה החינוכית הכרוכה בשאלת המתח בין הרצון של אנשי ונשות חינוך לנהל שיח אזרחי וערכי בכיתה לבין רגישויות פוליטיות וחברתיות, במיוחד בנושאים שנויים במחלוקת.
"חשוב להבין שלימודי האזרחות צריכים להיות חלק מאקו-סיסטם שלם של חינוך אזרחי, שצריך לכלול אוריינות פוליטית, חינוך לחיים משותפים וגם מתן מקום לערכים אוניברסליים (כגון זכויות האדם והאזרח) ולערכים פרטיקולריים (כגון זהות דתית ולאומית)"
"עם כל הכבוד לשיעורי אזרחות, גם אם תוכנית הלימודים תהיה מושלמת, מדובר בשמונה שעות במסגרת לימודי החטיבה והתיכון. עם זה לא בונים חומה," אומרת הופמן. "חשוב להבין שלימודי האזרחות צריכים להיות חלק מאקו-סיסטם שלם של חינוך אזרחי, שצריך לכלול אוריינות פוליטית, חינוך לחיים משותפים וגם מתן מקום לערכים אוניברסליים (כגון זכויות האדם והאזרח) ולערכים פרטיקולריים (כגון זהות דתית ולאומית)". הופמן טוענת שהחינוך הציבורי בישראל מתקשה לספק את התשתית הנדרשת לדמוקרטיה יציבה. "אין לנו הבנה עמוקה של הדמוקרטיה. אנשים מדברים על דמוקרטיה רובנית, כלומר עיקרון שלטון הרוב, אבל זו דמוקרטיה במובן מאוד טכני וצר. אפשר להגיד שזו לא באמת דמוקרטיה. דמוקרטיה מהותית היא דמוקרטיה המבוססת על שלטון הרוב אבל מחויבת לזכויות האדם, להפרדה בין הרשויות ויש לה מנגנונים אפקטיביים למניעת עריצות הרוב. אנחנו, אנשי ונשות חינוך, צריכים לחזור ולעשות עבודה טובה יותר באזורים האלו. נרדמנו בשמירה."

המציאות דורשת חשיבה אחרת
בשנים שלפני המאבק על דמותו של בית המשפט, ולפני אסון ה-7.10, הופמן הובילה קבוצת מומחים ממגזרים ומתפקידים שונים – חוקרי וחוקרות חינוך, אנשי ונשות משרד החינוך, נציגי המגזר השלישי – שביקשה לנסח את העקרונות לקידום חינוך אזרחי וחינוך לדמוקרטיה במערכת החינוך. במסגרת העבודה על המסמך ביקשו המשתתפים להצביע על חסמים שונים לקידום חינוך אזרחי במערכת החינוך, ולאחר מכן לייצר התוויות להתמודדות עם החסמים האלה. המומחים הצביעו על חסמים מבניים וארגוניים, כמו הפיצול לזרמים במערכת החינוך המקשה על שיח בין מגזרי. גם האוטונומיה הגבוהה של זרמי החינוך השונים, יוצרת שוני במענים של כל מגזר בתחום של חינוך לאזרחות ודמוקרטיה, ופוגעים בתחושת השייכות הכללית. בנוסף, קיימים גם פערים במדיניות החינוך לדמוקרטיה הגוררים היעדר מדיניות מוסדרת ומחייבת לקידום חינוך לדמוקרטיה בכל הזרמים ומובילים גם להיעדרה של הכשרה מתאימה למורים בנושא ערכים דמוקרטיים.
כדי להתמודד עם המצב, המשתתפים והמשתתפות בתהליך הציעו ליצור קואליציה מגוונת של ארגונים ואישי ציבור לקידום חינוך אזרחי וחינוך לדמוקרטיה, התאמת תכנים חינוכיים לכל מגזר לאור חוק חינוך ממלכתי ומגילת העצמאות, ביסוס תוכניות לימוד החל מגיל הגן ועד לחטיבה העליונה וכן הקצאת תקציבים ייעודיים לקידום תוכניות חינוך לדמוקרטיה במסגרת הכשרת מורים.
המחאה והמלחמה קטעו את התהליך וגם תבעו שינוי בחשיבה ובאופני הפעולה. "הרבה מהידע וגם הרבה ממה שנעשה הפך להיות לא רלוונטי לאחר ה-7.10. היה צריך להתמודד עם המציאות החדשה ולחשוב עליה באופן אחר.
אחרי השבעה באוקטובר התחוור ביתר שאת הצורך בכלים להתמודדות עם מידע כוזב והפצתו, וכך בשיתוף איגוד האינטרנט הישראלי, מכון מופ"ת ומפמ"רית קולנוע, נבנתה פלטפורמה חינוכית שמלמדת מהם דיס-אינפורמציה ואוריינות דיגיטלית
מאז, הופמן מובילה מספר יוזמות חדשניות: פיתוח סביבת עבודה למורים ומחנכים שנקראת "פייק אור נוט" הנחוצה כל כך בעולם שבו פייק ניוז מושל בכיפה. משטר דמוקרטי אינו יכול להתקיים ללא בסיס עובדתי מוצק ומשותף. האמת לא רק משרתת את הצדק, אלא גם מעניקה לאזרחים את הכלים להבין את המציאות, להשתתף בשיח הציבורי ולדרוש אחריות מהמנהיגות. תמי מספרת שאחרי השבעה באוקטובר התחוור ביתר שאת הצורך בכלים להתמודדות עם מידע כוזב והפצתו, וכך בשיתוף איגוד האינטרנט הישראלי, מכון מופ"ת ומפמ"רית קולנוע, נבנתה פלטפורמה חינוכית שמלמדת מהם דיס-אינפורמציה ואוריינות דיגיטלית. האתר, המוצע בעברית ובערבית, מספק כלים לחשיבה ביקורתית, לזיהוי מידע כוזב ולהבנת ההשלכות שבהפצתו.

לאחרונה, הופמן החלה ללוות את רשת עמל, רשת שהגדירה עצמה מחדש כממלכתית דמוקרטית, מדעית טכנולוגית. מנכ"לית הרשת, קארן טל, והמשנה למנכ"לית, תמר פלד אמיר, מבקשות להשיב אל השולחן את הדיון במושגים של ממלכתיות, דמוקרטיה וזהות בהקשר של החברה הישראלית. "זהו מהלך חשוב מאוד ואמיץ בעת הזו, שמזמין חשיבה מחודשת על האופן שבו אנו מחנכים את אזרחי העתיד לחיים בחברה יהודית ודמוקרטית."
"מערכת החינוך מלאה עשייה חברתית וקהילתית," אומרת הופמן, "אך כמעט שאינה עוסקת בחשיבה ביקורתית, אוריינות פוליטית ואקטיביזם. גם במסגרות שמודעות יותר, כמו תנועות נוער, לא נחשפים מספיק לתפיסות שונות".
"חשוב להעלות שאלות חדשות על חינוך לדמוקרטיה ועל הדרכים להטמעתו במרחבים חינוכיים שונים, שאלות המזמינות לחבר בין חינוך לדמוקרטיה לתחומי דעת שנתפסים כלא קשורים אליו, למשל, מקצועות ה STEM; שאלות הבוחנות את הפוליטיזציה שהחינוך לערכים דמוקרטיים עבר ועובר במערכת החינוך ובחברה הישראלית" אומרת הופמן.
מבחינתה, השלב הבא בחינוך לדמוקרטיה הוא הרחבת החשיבה על כשירות אזרחית דמוקרטית: "צריך סל ידע ומיומנויות שמותאם למאה העשרים ואחת, שאזרחי העתיד נדרשים לו כדי לחיות בעולם שיש בו ערעור על אמת, ערעור על סמכות, על ידע ואמון. בלי זה, אין עתיד לדמוקרטיה, כי הטכנולוגיה של העולם הזה עוקפת אותנו בסיבוב במובן זה, חינוך לדמוקרטיה מתייחס להיבטים רחבים יותר של הבנה של המציאות בה אנו פועלים, המקומית והגלובלית: כוחן של ענקיות הטכנולוגיה בתהליכי עיצוב דעת קהל ובהשפעה על עמדות והתנהגויות; הבנת ההקשרים הכלכליים של יחסי הכוח הקיימים בחברה, יכולת לזהות תהליכי הנסיגה הדמוקרטיים והאפשרות לנהל דיון אתי בדבר ההשפעות של כל אלה על בני האדם, על היחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין המדינה.
המקרה הייחודי של ישראל
"הבעיות הן גלובליות. אבל יש ייחודי למקרה הישראלי, בעיקר בכל הקשור למבנה מערכת החינוך שהוא מבנה מפוצל, ובכל הקשור לוויכוח על הגדרת האזרחות הישראלית. עשרות שנים מחנכים כאן ילדים על ערכים שונים ועל פרשנויות שונות למושגי יסוד הקשורים באזרחות ודמוקרטיה, למשל – היחס בין היותה של המדינה יהודית להיותה של המדינה דמוקרטית, יחס שונה למושגים של שוויון וזכויות האדם. העובדה שהתלמידים בישראל לומדים במסגרות נפרדות שכמעט ואינן נפגשות ועל בסיס תכניות לימודים שונות, מאפשרת את התפתחותן של זיקות שונות אל המדינה וכך גם הבנה שונה של תפקידה של המדינה ביחס לאזרחים במדינה דמוקרטית. ככה לא בונים חברה, אין דרך באמת לעקוף את זה. צריך להתחיל לתקן את זה, אנחנו קרובים מאוד לנקודת האל-חזור.
"בגרמניה, למשל, מדברים על לכידות, על היכולת לחיות בחברה שיש בה מחלוקות. לא שואפים לכך שכולם יחשבו אותו הדבר, אלא לחיים שבהם אפשר לא להסכים אלה עם אלה. החינוך בישראל לא חושף מספיק את התלמידים לתפיסות שהן מנוגדות לקהילה ממנה הם באים, לא מעניק להם את הכלים לנהל שיחה עם מי ששונה מהם והדבר הזה מאוד בולט בשיח הציבורי".
יחד עם עמיתיה מבקשת הופמן להוביל חשיבה מחודשת על המציאות הזו, ולמצוא את הדרך לפרוץ את "תיבות התהודה" שכולנו חיים בתוכן. המנהיגות החברתית והחינוכית הנדרשת בעת הזו לנוכח האתגרים הגלובליים והמקומיים מתבטאת, לדבריה, ב"מתן כלים, שפה וגיבוי לעסוק בסוגיות הדמוקרטיות והאזרחיות. זה האתגר המרכזי שמעסיק אותי, מתוך תקווה ואמונה שזה עדיין לא מאוחר מדי".