במה אתה עסוק בימים אלה?
באכילה רגשית ובהתמכרות מזיקה לאתרי חדשות, כמובן. לצד זאת, במסגרת עבודתי בבית אבי חי יוצא לי להתמודד עם הימים האלו גם באופנים פרודוקטיביים; אני עורך סדרת רשת בשם "שיר תקווה", כותב מחזה מקורי, עורך פודקאסט בשם "האור בקצה" (בהגשת רוני קובן) וסדרת מופעים בשם "שיר געגועים" (בהנחיית מאיה קוסובר). ספר השירה השני שלי, "מה שאיחרנו להציל", יצא לפני חודשים ספורים בהוצאת לוקוס, ואני מלווה בגאווה את דרכו בעולם. ביתר הזמן אני מתחמק מסיום כתיבת הרומן שאני עובד עליו בשנים האחרונות.
כיצד היית מתאר את האתגר המרכזי שעומד בפניך?
מאז השבעה באוקטובר אני הכי אילם שהייתי מימיי. לאקאן כתב שטראומה גורמת לקריסה של השפה, להתפרקות הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על הממשות. החוויה הזו משותפת לכולנו ברמה כלשהי, אבל היא אולי מורגשת יותר אצל א.נשים שבימים כתיקונם נאחזים בשפה כבמפלט. בנקודת הזמן הזאת אני מוצא שהשפה הופכת לכלי ממסֵך יותר מאשר מבהיר או מבאר.
איזה טקסט מעורר השראה מלווה אותך ביומיום?
בהמשך לשאלה הקודמת, חשבתי על השיר "אי אפשר בלי להגיד" של יותם ראובני, ובעיקר על שורות הסיום שלו: "אֶפְשָׁר בְּלִי שֵׁנָה, בְּלִי אַהֲבָה. אֲבָל / אִי אֶפְשָׁר בְּלִי לְהַגִּיד אֶת זֶה / בְּשׁוּם אֹפֶן אִי אֶפְשָׁר בְּלִי לְהַגִּיד אֶת זֶה."

את מי (חי או מת) היית רוצה לפגוש בארבע עיניים?
את ניק דרייק או את אתי הילסום. אם יש מצב להעלות את המכסה של העיניים בפגישה, אשמח להיות זבוב על הקיר בפגישה בין שניהם.
ממי הכי היית רוצה לזכות לביקור בעבודה?
לאה גולדברג. אני עובד על פרויקט שקשור ביצירה שלה והלוואי שיכולתי לדעת שהוא מוצא חן בעיניה. מצד שני, סביר להניח שהיא הייתה שמה לי ברקס של החיים, אז אולי עדיף ככה.
באיזו שפה היית רוצה לדבר שוטף?
בשפה של הכלבה שלי, מָלי, או בסנסקריט.
מה מדיר שינה מעיניך?
לאחרונה גם דברים טובים – התקשיתי להירדם מרוב אדרנלין אחרי ליל השיבה הביתה של החטופות-לשעבר רומי, דורון ואמילי.
מהו בעיניך הדבר הטוב שאנחנו מורישים לדור הבא?
אני רוצה להאמין שמתוך השבריריות שבה אנחנו נמצאים כרגע, ומתוך ההישמטות של הדברים שתפסנו כיציבים, נגדל את עצמנו ואת הדור הבא להיות בני אדם זהירים וחומלים יותר.
איזה ספר מעניין קראת לאחרונה (והאם הוא היה מנייר או דיגיטלי)?
"חיי נישואים" של דוד פוגל, ספר יפהפה ומזעזע באותה מידה. בשפה מרהיבה ובמקוריות שהקדימה את זמנה, פוגל כתב סיפור נוראי: מערכת יחסים בין גיבור חלש-אופי לבין אישה שהורסת את חייו. בפינת הקריאה הקלילה יותר (יחסית, כן?), אני יכול להמליץ על "לימונוב" ועל "יוגה" של עמנואל קארר, מהסופרים האהובים עליי אי פעם. את כולם קראתי בעותק פיזי למעט "יוגה" שקראתי באפליקציית "עברית".
ספר על מחווה של אהבה או נדיבות שנתקלת בה לאחרונה.
השוטרת אז-אולי משמחת את לבי בכל הפגנה עם ערכת המדבקות ועם בועות הסבון שלה. אני חושב גם על מלי זנדר, אחות סיעודית שאיבדה את בתה נועה במסיבת הנובה, ובמסגרת תפקידה מלווה את החטופים השבים הביתה. אני יכול להניח שיש שם הרבה אהבה, נדיבות, ומן הסתם גם כאב.