אירועי שבעה באוקטובר חשפו את יחסי התקשורת הישראלית עם החברה הערבית הבדואית בנגב במלוא מורכבותם. סיפורי הגבורה והשכול של בני החברה הערבית הבדואית בנגב – כמו זה של עאמר אבו סבילה שהציל שתי ילדות קטנות – הצליחו לחדור לרגע קצר אל תודעת הציבור הישראלי. אך ככל שחלפו הימים, התקשורת חזרה למסגרות המוכרות של דיווחים על פשיעה והיעדר משילות, והתמונה המורכבת של החברה שוב נדחקה לשוליים.
בתגובה למצב החרום שהתהווה בנגב בעקבות המלחמה, התארגנו בוגרי מנדל מהחברה הערבית הבדואית יחד עם חברי סגל מרכז מנדל למנהיגות בנגב. בתוך ימים ספורים, הוקמו קבוצות פעולה שהתמודדו עם אתגרים בוערים: קבוצת החינוך סיפקה חומרי לימוד ומחשבים לילדים שנותרו בבתים; קבוצת הביטחון התזונתי חברה לחמ"לים המקומיים ועמותות כדי לחלק סלי מזון לנזקקים; קבוצת עזרה ראשונה נפשית ריכזה מידע וסיפקה מענה לצרכים רגשיים; ואילו קבוצת התקשורת וההסברה פעלה ליצירת אייטמים ולהשמעת קולה של החברה הבדואית בתקשורת הארצית והבינלאומית.
בעקבות כל אלה, התבררה ביתר שאת ההבנה כי העת הגיעה לפעול לשינוי הנרטיב בתקשורת על החברה הערבית הבדואית בנגב וכנס בנושא התקיים במתנ"ס שגב שלום, בהשתתפות בוגרי מנדל, עיתונאים יהודים וערבים, ומובילי דעת קהל. מטרת היום הייתה כפולה: לעודד את הבוגרים מהחברה הערבית הבדואית בנגב לקחת חלק פעיל בשיח התקשורתי וליצור נוכחות אותנטית במדיה, לצד דיון פתוח על הדרכים לשבור את הדימוי החד-ממדי של החברה בתקשורת הישראלית.
מנהל המרכז הקהילתי בשגב-שלום, מרואן אלגדיפי, בוגר תוכנית מנדל למנהיגות אזורית בנווה מדבר, אלקסום ושגב שלום, היה ממארגני הכנס, ושמח על כך שהכנס התקיים דווקא בשגב שלום. בשיחה לאחר הכנס הוא מדגיש כי עצם קיומו של הכנס בתוך יישוב בדואי, מעיד על כוונה כנה להידרש לעומק הסוגייה.
אלגדיפי הוא גם מתנדב במד"א בתפקיד חובש. הוא מספר שבשבעה באוקטובר עזב משפחה בבית ורץ לאמבולנס להציל חיים, לחלץ פצועים ולהביא אותם לסורוקה. "שבעה באוקטובר תפס אותנו לא מוכנים כמדינה, וראינו שרוב הפעולות שהצילו אזרחים, נעשו על ידי אזרחים. לשמחתי, החברה הבדואית הייתה חלק מהניסיון הזה להציל אזרחים. הסתירו, הסיעו, הבריחו אזרחים. היו כמובן גם בדואים שפעלו מתוך הצבא, משטרה, מד"א או גופים אחרים, אבל ביום יומיים הראשונים, היו ניסיונות לצייר את החברה הבדואית כמשתפת פעולה עם חמאס! שחמאס מתחבא ביישובים הבדואים. התברר במהרה שאלה שקרים, והאישומים חסרי הבסיס האלה התחלפו בכתבות חיוביות על החברה הבדואית, אבל זה לא החזיק מעמד. החברה הבדואית חזרה לככב בתקשורת רק באופן שלילי".

"צריך להרחיב את נקודת המבט"
הכנס נפתח בדברים של מר קאיד אבו מעמר, ראש מועצה מקומית שגב שלום, וד״ר עדי ניר שגיא, מנהלת מרכז מנדל למנהיגות בנגב. ראש המועצה התייחס לחשיבות הרבה שיש לשותפות בין החברות המגוונות החיות בנגב, ועדי ניר שגיא הדגישה את המחוייבות המתמשכת של הבוגרים לקחת אחריות במכלול נושאים לקידום כל אחת מהקהילות וכולן גם יחד.
במושב הראשון של הכנס "נראים ובלתי נראים: ייצוגי החברה הערבית הבדואית בתקשורת הישראלית" עלתה ביקורת על ההשטחה המאפיינת את הסיקור הנוכחי, ועל כך שחלק זעום בלבד מהסיקור התקשורתי מציג את החיובי בחברה הבדואית, את המעורבות שלה בתוך החברה הכללית הישראלית, את האתגרים, ההצלחות והקשיים בצורה מורכבת. "אין רק מעשי רצח בחברה הבדואית," מדגיש אלגדיפי, "וגם כשמסקרים רצח או הרג או תאונה, לרוב לא כותבים מי האזרח, הם כותבים צעיר בדואי, או צעיר מהדרום, בלי להזכיר אפילו את המשפחה או לראיין אותה. הכנס הזה נועד כדי שנחשוב יחד איך אפשר לשנות את המצב, במיוחד אחרי שבעה באוקטובר".
המושב השני, "בין דיווח לייצוג: דילמות אנשי תקשורת מהחברה הערבית הבדואית" חשף את האתגרים המורכבים של עיתונאים ועיתונאיות מהחברה הבדואית, הנעים בין חובתם לקהילה לבין העבודה מול מערכות תקשורת ארציות. הוצגו דרכים מעשיות לשיפור הייצוג: מתן במה להצלחות של החברה הערבית הבדואית בנגב, הכשרת צעירים ללימודי תקשורת והקמת מחלקות ניו-מדיה בבתי הספר. את המושב הנחתה הודא אבו-עובייד, משפטנית ואקטיביסטית, בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות ברהט. אבו עובייד הייתה אחת ממארגנות הכנס, וגם היא מביעה סיפוק מכך שהכנס התקיים דווקא בשגב שלום. "זו פעם ראשונה שעושים משהו שמדבר אל הבוגרים הבדואים מהחברה הבדואית. והגיעו הרבה מתעניינים והייתה נוכחות מאוד מכובדת מהבוגרים". אבו עובייד מציינת שהיה מוזר לנהל את הפאנל בעברית, למרות שרוב הנוכחים דוברי ערבית "דיברנו עברית כדי שכל הנוכחים יבינו. ערבים על הבמה בינם לבין עצמם מנהלים שיחה בעברית, על מנת לכבד את הנוכחים דוברי העברית, אבל זה היה גם מעניין ומאתגר".

אלגדיפי מעלה את הרעיון להקמת תוכנית מנהיגות ייעודית לעיתונאים מהחברה הבדואית. "אם תיפתח תוכנית מנהיגות לעיתונאים בדואים, יתאפשר אולי להוביל את החברה כולה למקום יותר טוב. כמובן שצריך גם להמשיך לדבר על הנושא, להעלות אותו למודעות ולקיים עוד כנסים כאלה, שיולידו עוד ועוד פעולות".
החלק האחרון של היום הוקדש לסדנאות מעשיות שבהן למדו המשתתפים כיצד לספר את סיפורם במדיה באופן משכנע ומעורר השראה וניתנו כלים ליצירת תוכן דיגיטלי אפקטיבי שיחבר את החברה הבדואית לקהלים רחבים.
המסר שהדהד לאורך כל היום היה ברור: על בני ובנות החברה הערבית הבדואית בנגב לספר את סיפורם בעצמם, לייצר תוכן איכותי ולשנות את התמונה התקשורתית הקיימת. "לא יכול להיות שהחברה הבדואית ספגה את המכה הקשה ביותר בחברה הערבית בישראל, והסיפור שלה לא מסופר," אמר היזם וחוקר התרבות, קאיד אבו לטיף, בוגר תוכנית מנדל למנהיגות מקומית ברהט. "לא מבינים אותנו מספיק, לא מגיעים מספיק, אבל אנחנו גם צריכים להתקרב לתקשורת, לייסד אמון, כי התקשורת מכתיבה את הטון, את רוח הדברים. הערבים בעצמם הדירו רגליהם מהתקשורת הישראלית, זה לא רק שהיהודים לא מעוניינים לשמוע".
אבו לטיף מנתח את מפת התקשורת בישראל ורואה כיצד המחסור בעיתונות ערבית משפיע. "אנחנו מדברים על מציאות שבה כל בוקר בישראל יורדים לדפוס 12 עיתונים בעברית ואין אף עיתון בערבית. ואנחנו 20% מהאוכלוסייה. זה לא הנייר המודפס, זה מעבר לכך. החברה הערבית בכלל, מאז שבעה באוקטובר, לא דיברה, אולי בגלל חסם של שפה, אולי של פחד, אולי בגלל מאבק הישרדותי". הצעד הבא, לפי אבו לטיף, הוא הרחבת היוזמה גם לצפון: "המלחמה בצפון גבתה כ-20 הרוגים מהחברה הערבית, וגם שם לא מכירים את הסיפורים. בצפון יש חמישה עיתונים שיוצאים מדי שבוע בערבית, שני ערוצי רדיו אזוריים וערוץ טלוויזיה, שמשדר מטייבה. "ולמרות הכול," הוא קובע, "המצב שם לא פחות מאתגר מאשר בנגב". צריך לקיים יום עיון כזה בצפון, ואז לבנות פאנל מכובד בירושלים. אנחנו צריכים להמשיך לשולחנות עגולים ולחשוב ביחד".
מה לדעתך צריך להשתנות?
"קודם כל שיהיה לציבור עיתון יומי, בשפה שלו. שלא יפחד, שלא ישתוק. אחרי שבעים שנה הגיע הזמן. בהמשך, כדאי לתכנן תוכנית ייעודית של עיתונאים שמפגישה אותם על שולחן אחד, שיבנו רשת ויזינו אחד את השני. זו התחלה. המציאות היא מאוד מורכבת. בכל מקום יש כאב וצער מאוד עמוק. אני לא אומר שהחברה הבדואית היא אידיאלית, היא כמו כל חברה – יש בה בעיות. אבל צריך להרחיב את נקודת המבט".
מה חידש לך היום הזה?
"אנשים אמרו שחבל שלא היו מספיק עיתונאים יהודים. אם אנחנו רוצים להגיע לקהל יותר גדול, צריך עיתונאים שמדברים עברית. עיתונות בערבית חשובה כמובן, אבל היא נישה. חוץ מזה, העיתונות אמורה לשאול שאלות נוקבות, לא לייפות את המציאות או להביא את הסיפור על הצד הטוב ביותר, ולכן הציפייה של האנשים לסיקור אוהד היא לא מותאמת. צריך סיקור הוגן, לא אוהד".
הכנס בשגב שלום היה צעד משמעותי בדרך לשבירת הנרטיב החד-ממדי שעשוי להוביל לבניית תמונה מאוזנת יותר של החברה הבדואית בנגב, ושל החברה הישראלית כולה. המשתתפות והמשתתפים הביאו לידי ביטוי את רצון החברה הערבית הבדואית בנגב להשמיע את קולה ולספר את סיפוריה במלוא מורכבותם. כעת נותר לנו להמשיך לפעול – ליצור שיתופי פעולה, להכשיר עיתונאים ולהגיע לקהלים חדשים – כדי לבנות יחד תקשורת אמינה, מגוונת ומאוזנת יותר, שמשקפת את כל גווניה של החברה הישראלית.