בתחילת חודש דצמבר התקיים ביפו-יאפא סיור שנושאו "תרבות וחיים משותפים בצל המלחמה". הבוגרות והבוגרים מתוכניות קרן מנדל השונות ברחבי הארץ שמעו מפי תושבי יפו, אמנים ונשות ואנשי תרבות על ההתמודדות עם אתגרי יצירת תרבות במרחב של חיים משותפים בצל מלחמה וצמצום מרחב היצירה. הסיור נפתח בתיאטרון הערבי-יהודי ביפו עם פאנל בהשתתפות מייסד התיאטרון יגאל עזרתי, הסופרת והמשוררת הדו-לשונית איאת אבו שמיס, השחקנית והבמאית עינת ויצמן, וחברת הנהלת תיאטרון אל סראיא והפעילה החברתית יארא גראבלה.
הפאנל כלל שיחה על יצירה תרבותית בעת הזו, על האתגר שבהבעת ביקורת על מדיניות ישראל בעזה וכן על הקושי הגובר מאז שבעה באוקטובר להשמיע נרטיבים אחרים. בסיור עם יארא גראבלה שמעו הבוגרות והבוגרים את הסיפור של יפו-יאפא מנקודת מבט פלסטינית תוך התייחסות לג'נטריפיקציה ולפערים בין הסביבה היהודית בעיר לזו של תושביה הערבים, וליסה חנניא מנהלת בית הבאר סיפרה על פעילות תרבות רגישה תרבותית במרחב מגוון. כשחזרו הבוגרות והבוגרים לתיאטרון, הם צפו במופע של הרקדנית מיסאן סמארה, שסיפרה לאחריו על מסעה האישי ועל האופן שבו אמנות יכולה לבטא רעיונות פוליטיים-חברתיים. לסיום הסיור דנו הבוגרות והבוגרים במורכבות השיח בתקופה הזו ובתקווה שמתעוררת במפגש עם צעירות אקטיביסטיות בחברה הערבית.

ד"ר פאדי כנעאן, בוגר בית הספר למנהיגות חינוכית ועוסק בחקר השפה, התרבות והחינוך, מספר: "סיור למידה על חיים משותפים ביפו? האמת היא שאין מקום המגלם בתוכו באופן כה מרתק ומורכב את הנושא הזה כמו יפו, ובמיוחד בתקופה הנוכחית. כמיטב המסורת של סיורי למידה משמעותיים, גם הסיור הזה ידע ללכוד את הלבבות ולהותיר חותם עמוק. הוא הצליח, בעת ובעונה אחת, לרתק ולהקסים, אך גם לזעזע ולהכאיב.
"הנשים היפואיות, ונשות התרבות שאירחו אותנו, הצליחו לזקק עבורנו בכישרון נדיר ובתמהיל כמעט בלתי אפשרי של רוך, אומץ ותעוזה, את ההוויה והחלום של חיים משותפים, אך גם את המציאות הטרגית של 'השבר' – אותה תהום שנפערת בהיעדר האפשרות האמיתית לחיות יחד, בכבוד".
"אני מאמינה שיש עם מה לעבוד, חייבים"
דנה וולפיילר-ללקין, בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית ומייסדת ואוצרת אחראית של תערוכת "עדות מקומית", מספרת: "יום יפהפה, שמש חורפית ממכרת בכיכר מחוץ לתיאטרון. מתחילים, מעבר חד לאפלולית של פנים תיאטרון יפו כמו מבשר על הניגודיות של יופי המקום אל מול המורכבות. פאנל של יוצרות ואומניות שמגולל התמודדות קשה עם הגבלת חופש ביטוי שגולש לצנזורה עצמית במציאות שאחרי שבעה באוקטובר. משפט מתוך שיר של איאת אבו שמיס, משוררת אקטיביסטית פלסטינית צורב לי את התודעה: 'אימהות ישראליות צריכות לאסור על ילדיהם ללכת לצבא'. אני מתכווצת. האם היא מישירה מבט אליי? רואים עליי שאני אמא לשני חיילים לוחמים? יש מה להסביר? להתנצל? להדגיש את הצורך היום יותר מאי פעם? אני מחליטה לשתוק. אני מבינה שהיא מבחינתה כנראה צודקת.
"אנחנו פוגשים את יארא המדריכה שלנו, סטודנטית להיסטוריה. היא משתפת בסיפור חייה, משפחתה. היא אוהבת את יפו, מחוברת למקום. היא מתארת את תהליך הג׳נטריפיקציה, וניכר שהיא מרגישה שהתופעה מאיימת עליה. מספרת איך נוף ילדותה הופך לשכונות יוקרה ועל בית הספר שלה במבנה היפיפה והעתיק שהפך למועדון סגור למנויים בלבד. מנויים בעלי אמצעים.
"מגיעים לתחנה הסופית, מרכז קהילתי שבו נצפה במופע מחול. רקדנית יפהפייה, צעירה, תווי פנים קצת ממזריים, לבושה בשמלה שחורה קצרצרה פוצחת בקטע מחול מודרני עוצמתי, חזק ואקספרסיבי. הליכה על ארבע כמו פילית, כבדה, שעונה על אגרופים קפוצים. תנועה חזקה ומדודה שמבטאת כאב, קושי והלקאה עצמית. ברקע פסקול טורדני, לא ברור, תוך דיבור כמו מנטרה של הרקדנית. אני לא מבינה כלום אבל מרגישה הכול. אני בהלם מוחלט, מגחכת על עצמי שציפיתי למשהו פולקלוריסטי, כמה אני שבויה בדעה קדומה והכללות.
"הרקדנית מיסאן סמארה משאירה את כולם שקטים, המומים וכואבים. היא נשארת לשיחה, מילות מפתח כמו נכבה, כיבוש וג׳נוסייד נזרקות לחלל האוויר באופן כמעט טבעי. אני מרגישה חוסר נוחות. מתנהלת שיחה, אני מניחה שכל המשתתפים באו במטרה לייצר שיח ותקשורת מקרבת אך המציאות של אחרי שבעה באוקטובר מורגשת. אני מבינה לגמרי את מיסאן, אולי זה מה שכל כך מקשה. אני מסיימת עם גוש בגרון שמאיים לפרוץ. לפחות יש רצון לשיח, לשמוע ולהשמיע. למרות הקושי אני מאמינה שיש עם מה לעבוד, חייבים. זה היה יום משמעותי מאין כמותו".