בימים אלה מככב בקולנוע לב סרטו של ברק היימן "הרבי קפוארה", המתעד חמש שנים בחייו של מיקי חייט, מייסד עמותת "חרדים לקצב". חייט (35), בוגר מחזור ט' למנהיגות חרדית, מצא את עצמו מתקשה כנער במסלול השגרתי של ישיבה סטנדרטית, ספג הרבה חוויות שליליות, וחיפש מקום שבו יוכל להגשים את עצמו ואת יכולותיו שלא באו לידי ביטוי במסגרת השגרתית. הוא החל להתאמן בבית ספר לאמנויות לחימה, התמיד ונעזר בספורט כדי להתמודד עם אתגרים נוספים, עד שבגיל 20 הפך למאמן קפוארה מקצועי. במהלך שירותו האזרחי החל לבנות יחד עם אנשי מקצוע נוספים מודל חינוכי-טיפולי לבני ובנות נוער בסיכון באמצעות אימוני קפוארה.
לאחר השירות הקים מיקי את עמותת 'חרדים לקצב', שנועדה להרחיב את המענים לנוער חרדי בסיכון. באתר העמותה נכתב כך: "באמצעות ספורט אנו מקדמים ערכים של סולידריות, מעורבות חברתית ותרומה לקהילה של נוער ובוגרים… אנו פועלים לחיבור בין ספורטאים מכל המגזרים, ולתרומה של מאמני ספורט חרדים לחברה הישראלית". העמותה מכשירה מדריכי כושר ומאמנים כמובילי שינוי לאורח חיים בריא ואיכותי וכמשפיעני בריאות, וכיום פועלים במסגרתה כמאה מדריכות ומדריכים, שנתפסים בעיני חייט כאנשי טיפול.
אילו תגובות מתקבלות עד כה לסרט?
החברה החרדית עדיין לא ראתה את הסרט שרץ כרגע בבתי הקולנוע של לב, ואין שום אפשרות לצפות בו מחוץ לרשת הזו. יש הקרנות פרטיות שאנחנו עושים, יחד עם שיחה. חוץ מההקרנה לבוגרי מנדל, בשבוע הבא, למשל, נקרין בפני 150 עובדים סוציאליים חרדים ממשרד הרווחה בירושלים. בנובמבר הוא יעלה ליס-דוקו, ומשם החברה החרדית בטח תיחשף.
כשצילמנו את הסרט, במשך חמש שנים, חשבנו על חשיפה של המיזם, על חיבור של אנשים למיזם, לפעילות, על העלאת מודעות לספורט בקרב החברה החרדית, ופתאום יש סרט, ואנשים יוצאים מהסרט בוכים, עם צמרמורות. אנשים מתרגשים, מתחברים, ובאמת יש בסרט המון רבדים וזוויות, כך שכל אחד יכול להתחבר ממקום אחר ולמצוא בו את עצמו. אנשים שצפו בסרט אומרים "הכרתם לנו חברה חרדית שלא ידענו שקיימת". קירוב הלבבות שהסרט יצר, החיבורים האלה שנעשים פתאום בין חרדים לחילונים בצורה כל כך בלתי צפויה הם מרגשים בצורה בלתי רגילה.
כיצד היית מתאר.ת את האתגר המרכזי שעומד בפניך?
האתגר המרכזי הוא ללא ספק שמרנות ודעות קדומות. אם אני אקח אדם חרדי מן השורה, ואשאל אותו שאלה, לצורך הדיון, אפתח ואומר לו ככה: "כולסטרול יכול להביא להתקף לב. אם בידך למנוע סכנת נפשות, האם התורה מצווה עליך לעשות את זה?" הוא ישיב לי ללא ספק "בוודאי שכן, התורה מצווה עלינו 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'". ואז אני אגיד לו לעשות הליכה פעמיים בשבוע, לעלות על הליכון, ללכת לחדר כושר, הוא ישיב לי: "ספורט – ספורט זו מילה גסה, ספורט זה תרבות יוון". דוגמא נוספת, למשל, יש לנו פעילות מדהימה לילדות עם מדריכה חרדית, אבל היא לא הייתה בבית יעקב מרכז, הייתה בבית יעקב אחר. אז לא. הם לא יבואו, כי היא לא משלנו, היא לא מאנ"ש. זה פוגע בכל כך הרבה אפשרויות צמיחה לילדות הללו. אלה דוגמאות קטנות, אבל השמרנות היתרה הזו קמה על עצמה בסוף. יש פה אלמנט של הקרבה אפילו, החברה החרדית אומרת, נקריב את החבר'ה שינשרו, רק כדי לא לשפוך את פך השמן הטהור. הכול כדי שלא ידעו שיש דבר כזה צמיחה והתפתחות אישית או דבר כמו ספורט, כי החברה החרדית צריכה להיות עדר.
לאחרונה נחשפה בעיתונות סצינת המחול בעולם החרדי. אתה חושב שזו מגמה?
זה בפירוש לא המיינסטרים החרדי. יש לנו עוד דרך ארוכה לפנינו, גם אחרי 15 שנות פעילות, כדי לקדם נורמות אחרות שתומכות בספורט כדרך חיים. הבן שלי התחיל השנה כיתה א'. מדובר בילד בן שש שלומד שעות ארוכות בתלמוד תורה, רק חומש. הוא חוזר הביתה דרוך כמו קפיץ. כיתות ז'-ח' לומדות תורה עד 19:00 בערב, אין להם שום פעילות פנאי, גילוי כשרונות, מיצוי יכולות. עד שמנהלים של ת"ת יגידו שפעמיים בשבוע צריך להיות במערכת שיעור ספורט, עד שיקום רב גדול שיגיד שזה דבר חשוב, לא יתחולל השינוי המיוחל. בינתיים אנחנו מזהים תופעות של התבדלות – התרחקות מכל דבר חדש, שיכול לקרב אותנו לעולם החיצון. ועם זאת, יש גם ציבור שמצביע ברגליים. יש לנו 5,000 בני נוער מדי שבוע, ב-15 סניפים, בכל הארץ שמגיעים לפעילות. היעד ששמנו לעצמנו הוא להכפיל את הכמות הזו בשנה הקרובה
איזה טקסט מעורר השראה מלווה אותך ביומיום?
הטקסט המונומנטלי של מרטין לותר קינג "יש לי חלום", שנשא בעצרת הענקית בוושינגטון. את הטקסט הזה למדתי במנדל, ומאז הוא מלווה אותי. זה מעורר השראה להסתכל על בן אדם שהלך עם החלום שלו נגד כל הסיכויים, שילם על זה מחיר כבד, אבל הצליח לחולל שינוי.
אתה משלם מחיר?
כבר 15 שנה אני לא באמת חי, אני רק עובד. אין הקצאות כספים, אין תמיכה, כדי להגשים את החלום שלי משכנתי את הבית שלי ואת ביתם של הוריי. אני פועל בלי תקציבים, בלי תמיכות, בלי ימים, בלי לילות, בלי חופשים. אני חסר לאשתי ולילדים בבית.
את מי (חי או מת) היית רוצה לפגוש בארבע עיניים?
את סטיב ג'ובס. איש חזון.
ממי הכי היית רוצה לזכות לביקור בעבודה?
משה ויגדור ויהודה ריינהרט. הייתה לנו פגישה שנקבעה לאוקטובר ובוטלה מכורח הנסיבות, אבל זה עוד יקרה.
באיזו שפה היית רוצה לדבר שוטף?
אנגלית. אני מדבר אנגלית, אבל כמו שאומרים אצלנו, "Speak אבל לא מספיק". מחר אני נואם בפני הקונגרס בוושינגטון. הייתה תוכנית של השגרירות האמריקאית שזכיתי בה באיזשהו פרס, ואני הולך להציג את המפעל שלי. אז אני מדבר בסדר, אבל לא ברמה מספיק גבוהה.
מה מדיר שינה מעיניך?
הגשות או בעיות כלכליות.
מהו בעיניך הדבר הטוב שאנחנו מורישים לדור הבא?
הרוח. אנחנו עם שלא הצליחו לשבור אותו, עם של ממציאים, עם של בעלי חזון. זה הדבר הכי טוב שיש לנו והכי טוב שאנחנו מעבירים.
איזה ספר מעניין קראת לאחרונה (והאם הוא היה מנייר או דיגיטלי)?
אני לא קורא ספרים דיגיטליים בכלל. קראתי לאחרונה את "בלשון עתיד" של הרב יונתן זק. הספר מדבר על מקום היהדות בגלובליזציה, ומבקש להבין האם אנחנו עם לבדד ישכון ומביאים עלינו אנטישמיות או שנהיה אור לגויים. 'עם לבדד ישכון' זו קללה שבלעם הטיל עלינו, ואנחנו מגשימים אותה, אבל אנחנו יכולים להיות במקום אחר לגמרי.
ספר.י על מחווה של אהבה או נדיבות שנתקלת בה לאחרונה.
שלשום פגשתי בחוג ילד קטן בן שבע שהפריע והשתולל. כשביקשתי מכולם לשבת הוא התקרב אליי וחשבתי שהוא רוצה לדבר איתי, אז התכופפתי אליו והוא פשוט העיף לי סטירה מצלצלת. זו הייתה מבחינתי מחווה של אהבה כמו שהילד יודע. הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות זה להגיד לו שהוא חצה כל גבול, ושמורה אחר היה מעיף אותו לכל הרוחות, אבל אני אסלח לו הפעם, כי אני יודע שהוא צריך את החוג הזה. זו הייתה סיטואציה מאוד מורכבת, מול כל ההורים וכל הילדים, והרגשתי שהתמודדות נכונה שלי פה היא משמעותית לכל הנוכחים. אחרי השיחה הקצרה שלנו השיעור שלו התנהל בצורה אחרת לגמרי.
