עֲנָנִים
אֲנִי וְאַבָּא שׁוֹכְבִים עַל הַגַּב
פִּתְאוֹם הוּא צוֹעֵק "הִנֵּה אַרְנָב!"
אֲנִי מְחַיֵּךְ וְאוֹמֵר לוֹ "נָכוֹן,
וּלְיַד הָאַרְנָב יָשֵׁן אַרְנָבוֹן"
אַבָּא מֵרִים יָד לַשָּׁמַיִם
"הִנֵּה תִּרְאֶה, יֵשׁ שָׁם עוֹד שְׁנַיִם"
וְאָז הוּא מַמְשִׁיךְ "זֶה בִּלְתִּי רָגִיל,
כּוֹבְעָן וְיַלְדָּה יוֹשְׁבִים עַל הַפִּיל"
אַבָּא מַמְשִׁיךְ וְרוֹאֶה כָּל מִינֵי
וַאֲנִי יוֹדֵעַ בַּלֵּב שֶׁזֶּה רַק עַנְנֵי
יוֹם שִׁמְשִׁי וְיָפֶה,
אֲבָל אִם אַבָּא כָּל כָּךְ מְאֻשָּׁר
עָדִיף לֹא לְגַלּוֹת לוֹ
שֶׁאֵין שָׁם דָּבָר.
הַשָּׁכֵן
הַשָּׁכֵן מִלְּמַטָּה לוֹבֵשׁ שְׂמָלוֹת:
יֵשׁ לוֹ כֶּלֶב שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ "רוֹקִי",
וְהוּא אוֹפֶה עוּגוֹת.
מִירִי אָמַר לִי שֶׁפַּעַם קָרְאוּ לוֹ מֹשֶׁה
וַאֲפִלּוּ הַיּוֹם זֶה עֲדַיִן קָשֶׁה,
לְהַסְבִּיר לַגְּדוֹלִים שֶׁהוּא בֵּין לְבֵין
לֹא מַמָּשׁ בַּת וְלֹא מַמָּשׁ בֵּן.
אִם מִישֶׁהוּ שׁוֹאֵל אֶת מִירִי "מָה שְׁלוֹמְךָ?"
אֲנִי מְתַקֵּן וְאוֹמֵר "מָה שְׁלוֹמֵךְ"
ורואֶה אֵיךְ חֲבֵרָה שֶׁלִּי, בְּשִׂמְלָה וְשָׂפָם,
מְחַיֵּךְ.
