איור: תמר לב אליהו

סליחה

רוית גרוסמן דוד

תְּחִלָּה לֹא עָשִׂיתִי דָּבָר
אֲפִלּוּ הַנְּשִׁימוֹת הָיוּ קְטַנּוֹת וְשִׁטְחִיּוּת
בְּקֹשִׁי אָכַלְתִּי, רַק מְעַט, כְּדֵי לִשְׂרֹד.
כַּעֲבֹר כַּמָּה יָמִים הִתְחִילוּ הַחֲטָאִים
בָּזֶה אַחַר זֶה:
שָׁתִיתִי קָפֶה, הִזְמַנְתִּי עוּגָה
עָלִיתִי עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת וּמָשַׁכְתִּי מֵהָאָרוֹן אֶת הַפּוּךְ (הָיָה קָפוּא)
הִתְבַּיַּשְׁתִּי (נוֹרָא)
זֶה מִדְרוֹן חֲלַקְלַק
נִפְגַּשְׁתִּי עִם חֲבֵרָה (הִיא בִּתְקוּפָה קָשָׁה)
מָשַׁכְתִּי מֵהַדֹּאַר חֲבִילָה (שֶׁהִזְמַנְתִּי לִפְנֵי שֶׁפָּרְצָה הַמִּלְחָמָה)
הֶאֱזַנְתִּי לְאֵמִּי וּוַיְנְהָאוּס וּקְצָת הִתְאַפַּרְתִּי (עָדִין)
לְכָל מָקוֹם שֶׁהִגַּעְתִּי הֵם הָיוּ אִתִּי
וְזֶה הָיָה
כָּבֵד
מְאֹד
לִחְיוֹת