חדירת גבולות וחצייתם אפיינו את השבועיים הטרופים הראשונים: רב חרדי, מנהלת חילונית בפנסיה, הסדרניק, חיילת משוחררת, אקטיביסטית בחל"ת ומרצה בשבתון, כולם מהחינוך העל-יסודי, שיתפו בלבטים, בתחושות כישלון וברגעי הצלחה בהתמודדות המדהימה החדשה. נדמה היה שזכינו לרגע חסד ואנושיות, בינינו וגם בקרב התלמידים, בהפלת המחיצות החינוכיות, שמערכת החינוך מקימה תדיר בין רבדי החברה הישראלית. בכיתתי ישבו תלמידי יסודי-תורני, שהופתעו למצוא עצמם סביב אותו שולחן בחברת בנות מהחינוך הממלכתי-דתי, תלמידים חילוניים שעלו מהקווקז ותלמידי חינוך מיוחד ורגיל. מצב שלא היה עולה על הדעת בהקשר אחר.
במרחב ובזמן המוגבלים של הכיתה התאפשר לנו לרקום את קרעי המציאות בחוט שני של לכידות. התאמצנו לייצר חיבור נושאי – בין השיר היומי והתעמלות הבוקר, לשיעורי שפה ואמנות, לסיכום יום ותורנות, עד למקום שבו חשבנו שחניכינו נמצאים, וממנו – אל המקום שאליו רצינו לשאת עיניים עימם. כך, כשעסקנו בקשר בין גמישות לחוסן פתחנו כל יום בשיר "ברוש", ובהתעמלות הרכנו כמותו צמרת עד עשב כדי לקום בלי להישבר. בחנו עמידוּת של מגדל מקשיות גמישות למול מגדל ממקרוני. ציירנו ברושים מתמודדי נפש עם ואן גוך, והשאנו עצות לגמישות, עמידות ונדיבות לעץ הנדיב. סיכמנו יום בשיתוף דוגמאות אישיות למקרים שבהם התגמשנו מול המציאות או אנשים אחרים, ומקרים שבהם לא הסכמנו להתגמש.
קראנו יחד מכתבים מתלמידים יהודים בתפוצות וכתבנו להם – סיפרנו על מה שעברנו ועובר עלינו. תלמידי ה'-ו' חתכו והגישו כל בוקר פירות לכל הכיתות, ובדרך ניסו בעזרתו של מורה לתנ"ך ללמוד האם שני רבעי תפוח שווים לארבע שמיניות (מסתבר שלא, רק בספרים הדברים כה פשוטים).