ההתמסרות היא מן הרגע הראשון, כשאתה עולה בקשר מול 'סימון' או 'מתבונן' ואומר: "כאן אחד של בטחון, אני לרשותך בתדר זה". מילר אומר שזה דומה לזוגיות, אבל לי יחסי מסייע-מסתייע מזכירים יותר קשר של הורים וילדים. שיש לכל אחד מהם מקום בלב, אבל כל מקום הוא מיוחד וקצת שונה. יש את זה שחוזר הביתה מהמשימה ולא מפסיק לספר על מה שהוא עשה ולאיפה הוא הלך ומה הוא מתכוון לעשות בערב. ויש את מי שמסתגר זועף במגנן שלו אפילו בלי לומר תודה. ובדיוק כמו ילדים, לא משנה כמה הוא יהיה מעצבן אתה תאהב אותו ותתמסר לו באותה מידה בדיוק. לפעמים אפילו קצת יותר. קורה שאני נשאר יום תמים עם מכשיר הקשר על האוזן רק כדי שאם וכאשר הם יעלו מולי לא יהיה רגע שבו הם מחכים עד שמישהו יטריח את עצמו ויענה, אלא באותה שנייה ממש יהיה מי שיאמר להם "המשך", וישדר את התחושה שהם כל עולמו, שלדבר איתם בקשר זה הדבר הכי מדהים שיש לו לעשות. היחיד שיש לו לעשות.
וכשאמרו לנו שזהו, עכשיו הולכים הביתה, ובמקומנו ייכנס עכשיו גדוד של סדירים טריים, התחושה הייתה כמו לשים את התינוקת שלך אצל בייביסיטר חדשה בלי לתת לה מספר טלפון. לאורך כל הקיפולים לא פסקו המחשבות. איך נשאיר אותם בידיים של זרים? מי יבין את השפה הייחודית קצת של 'סימון'? מי יכין ל'מתבונן' את קצב האש שהוא אוהב? מי יסביר ל'אגרוף' בסבלנות שזה לוקח זמן להחליף את המשימה מעשן לתאורה?