משבר הרוח

צירוף המילים "משבר הרוח" הוא סתום וסבוך כשם שהוא מוכר ונדוש. לעיתים הצירוף מתייחס לתחושה כללית של בורות הולכת וגוברת בקרב מעמד הביניים והבורגנות; להיעדר בקיאות בסיסית של צעירים ומבוגרים כאחד בהיסטוריה, בתרבות ובספרות. לעיתים, צירוף המילים "משבר הרוח" מתייחס למשבר של שכבת המלומדים, ה"אינטליגנציה", כקבוצה וכמעמד חברתי. לעיתים הביטוי מתייחס למשבר ב"דעת הקהל" על תחום הרוח – כלומר, להתייחסות הכללית של הציבור למקצועות הנלמדים תחת כותרת זאת, למקום שמוקצה להם במערכת החינוך (והנה רק לאחרונה אימץ משרד החינוך את רפורמת המח"ר) או בעוגת התקציב הממשלתי. בחיבור זה אבקש לקשור, באופן שאנסה לנמק, מספר מחשבות שלי ושל הוגים אחרים על מה שמכונה "משבר הרוח", ולאפיין מובן מסויים שלו כמשבר במלאכת הקריאה. 

כשמתייחסים למשבר הרוח מתכוונים על פי רוב ל"מדעי הרוח" ובעיקר בהידלדלות החוגים ללימודי היסטוריה, פילוסופיה, אמנות, ספרות ובלשנות, בהתמעטות הלומדים בחוגים אלו, ובצורך המתמיד של "אנשי הרוח" להצדיק את עצמם ואת נחיצות קיומן של הדיסציפלינות שלהם. התחושה היא שמעגל החיים האקדמי – מחקר, הפצת ידע, הכשרת חוקרים וחוזר חלילה – ננקע ממקומו ושהתחום כולו בנסיגה: אפילו לימודי הרוח עצמם כבר אינם תובעים מהתלמידים בקיאות בקורפוס יצירות רחב, ידע היסטורי מעמיק, או שליטה אמיתית בשפות נוספות.

במובן אחר, המשבר במדעי הרוח נוגע למתקפה מתמשכת, שלאחרונה נוחלת הצלחות, על חופש המחקר וההוראה, ועל כל מה שמתוייג כ"שמאלני", "אנרכיסטי", "אי-רציונלי" או "אנטי-חברתי", או על נחיצותם של מחקר או תכנית לימודים שאינם מניבים תרומה לשוק או לסיפור הלאומי. ההתמודדות של האקדמיה עם מתקפות אלו הייתה בעשורים האחרונים חלשה ולא מאורגנת באופן מספק, ומוסדות אקדמיים רבים נכנעו (לעתים אף בשמחה ובהתלהבות) לתביעות הממלכה או ההמון. ואולי, כפי שכתב הסופר זוכה הנובל קוטזי, המשבר נובע מכך שנותרו פשוט מעט מדי אנשים שעודם מאמינים בעקרונות ההומניסטיים, ובכך שמחשבה חופשית היא טוב כשלעצמו.

נהוג להגדיר "רוח" ככל מה שאינו חומרי, אך הרוח אינה רק היעדר חומר. הרוח היא גם תנועה, היא החופש הנובע מהיעדר צורה, היא דינאמית. יכולים להיות "מצבי" רוח: הרוח עשויה להיות שפלה, גסה או נכאה, ולעתים דווקא עזה או מרוממת. בשפה האנגלית, המונח שמציין את תחום מדעי הרוח הוא Humanities; מונח זה מאפשר לחשוב על לימודי הרוח במובן של חקר היבטים באנושיות ואפיון אותו "שאר רוח". לפי מובן זה – משבר הרוח הוא משבר באנושיות, ברוח האדם. על אף שראינו קודם כי הדיון במשבר הרוח נסוב במקרים רבים על היבטים חומריים דווקא (מספרם ומעמדם של בוגרי ובוגרות התוכניות בתחום, הקצאת שעות הלימוד בביה"ס, צמצום המשאבים המדינתיים וכו'), ועל אף שמשבר הרוח עשוי להיות שם כללי למשברים שונים (משבר מדעי הרוח, משבר הספרות, משבר האומנות וכו') בדברים הבאים אבקש להתייחס לאותו היבט צר של משבר הרוח כמשבר באנושי.

דומה כי בעת האחרונה חלה ירידה בעניין במחקר מעמיק על אודות חיי הנפש. הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס טוען כי בתרבות המודרנית של ימינו קיים מיאוס כללי מן הרעיון של חיים לא-מודעים, והבלשנית הפסיכואנליטיקאית ג'וליה קריסטבה מאפיינת את "המטופלים החדשים" של תקופתנו ככאלו שחולמים רק לעתים רחוקות או שאינם חולמים כלל. לטענתה, תחלואי הנפש של ימינו – דיכאון, התמכרות לסמים, עבריינות ופסיכוסומטיות – הם כולם סימפטומים של חוסר-היכולת של גברים ונשים לכונן מרחב נפשי עשיר דיו. אליזבת רודינסקו כתבה על הכנסת המצב האנושי לסד של המדריך הסטטיסטי לאבחון הפרעות נפש (DSM), על העניין הגובר במחקר המוח, במדעים הקוגניטיביים ובמחקרים אמפיריים – ואפיינה את תופעות אלו כמי שיוצרות שפה שהנה עיוורת ללא-מודע. 

דיווחים אלו מתארים תופעות שמבטאות דחייה של התגליות הפסיכואנליטיות הגדולות – הלא-מודע הפרוידיאני, האני-החולם, התיאוריה של המיניות וכיוצא באלו. אך לפי בולאס, לא מדובר רק באובדן העניין ברעיון ובתיאוריה של הלא-מודע, אלא באובדן של הלא-מודע עצמו. לטענתו, מספר הולך וגובר של מטופלים חיים היום באופן כה אינטנסיבי עד שנדמה כי הם מגשימים את הפסיכה באירועי חייהם. הם מנהלים חיים מורכבים עד ללא נשוא משום שהם עסוקים ללא הרף במימוש בפעולה של חלקי עצמי קטועים עד כדי יצירת חיים בלתי-נסבלים. המונח acting out מפורש במקרה זה באופן מילולי, כדחיקה החוצה על ידי פעולה. הלא-מודע מושלך החוצה בצורה אלימה מכוח גינוי קולקטיבי כה עז, עד שהחיים הסובייקטיביים עצמם נכחדים. את המטופלים העכשוויים הוא מאפיין אפוא ככאלו ש"אבודים בפעולה" (M.I.A. – missing in action). 

טוני מוריסון, בנאום קבלת פרס מטעם ה-National Book Foundation בארה"ב ב-6 בנובמבר 1996, תיארה באופן מעורר השראה איזה אופן של היות בעולם, באמצעות הדימוי של המחשבה המרקדת:

יש סוג מסוים של שלום שאינו רק היעדרה של מלחמה. הוא גדול מכך. [...] השלום שעליו אני חושבת הוא הריקוד של מחשבה חופשית כאשר היא מעורבת במחשבה אחרת, חופשית באותה מידה – פעילות טבעית למדי, שמתרחשת תדיר בעולם הקוראים/כותבים שבו אנו חיים. [...] אני יודעת כעת, יותר מאי-פעם (ותמיד ידעתי זאת ברמה כלשהי), כי אני זקוקה לכניעה המתמדת הזאת, האינטימית, לחברתה של מחשבתי-שלי כשהיא נוגעת במחשבתו של אחר – שהיא קריאה. (תרגום: יואב רוזן)

טוני מוריסון חרדה לשלומה של מה שהיא מכנה "המחשבה המרקדת": אותה תנועה חופשית, כך היא כותבת, מאויימת בעת האחרונה הן מצד השתקה ממוסדת אלימה, בעיקר אצל מי שמשתייכות למעמד חברתי מדוכא, הן מצד אורח החיים המודרני, אצל מי שמשתייכים למעמד החברתי הבינוני-גבוה, שאותם אפיין היטב בולאס. "הכותב מצוי בסכנה בהיעדר קהילה מכניסת אורחים", היא כותבת, ואילו "הקורא מוגבל בהיעדר בדידות". על כל פנים, היסוד המותקף, מצד הכותב והקורא כאחד, הוא המרחב של הקריאה.
בציטוט הפותח את המסה הנוכחית, פרוסט מתייחס לאיזה מרחב פנימי שמכונן במעשה הקריאה. היו כבר מי שהצביעו על הדימיון בין המרחב הפוטנציאלי של ויניקוט לבין המרחב הנפשי שמייסדת הקריאה, משום שהקריאה משתייכת לאותו תחום מעברי שבו מוטענות המילים בסובייקטיות של הקורא, ממש כמו באופן שהילד מטעין את חפצי המשחק בסובייקטיביות של עבודת החלום שלו, במשמעויות והרגשות. בבגרות, כותב ויניקוט, החוויה התרבותית היא האופן שבו אנו מצליחים ליהנות מתחום הביניים האישי שלנו ולחלוק אותו עם אחרים. כך, לדעתו, באמנות, בדת, בפילוסופיה, או בכל עבודה יצירתית ועתירת דמיון אחרת. דברים אלו משיבים אותנו למילותיה של מוריסון, בדבר הצורך של המחשבה לגעת במחשבתו של הזולת – שהיא היא הקריאה.

מה שאני מנסה לעשות בעצם הוא לסמן הצטלבות של שתי תופעות בנקודה של חוויית הקריאה: האחת היא הידלדלות חיי הרוח ומרחב הרוח במובנם כמרחב נפשי. השנייה היא הידלדלות הסובייקטיביות עצמה, כתוצאה מהיעדר אינטראקציה יצירתית עם האובייקטים בסביבה, שהקריאה היא הדוגמה המובהקת עבורה. דומה שבעקבות דילול זה של הרוח משהו בעצם היותנו בעולם הפך אטום ועמום יותר. מנהל רשת חנויות ספרים אמר לי פעם כי לדעתו האויב הגדול ביותר של הקריאה הוא 'נטפליקס'. כלומר, האויב של הקריאה הוא העובדה שתמיד יש עוד סדרה לראות, עוד סרטון בטלפון הנייד, עוד שרשור תגובות ברשת החברתית. 

בתפקידי המקצועי כיום אני משתייך אל עולם הספריות הציבוריות. ספריות הן יצור כלאיים – מצד אחד הן היכלים של "רוח", ומצד שני הרוח מתגלמת בהן באופן "חומרי" מאוד: הן אמונות על ניהול האוספים והארכיונים, על קיטלוג, מיון ומפתוח פרטי מידע. ה"רוח" מטופלת ונשמרת בקפידה למען משתמשי הספרייה והחוקרים. אולם ספרים מתקיימים רק כל עוד קוראים בהם, ולכן תפקיד הספריות הוא לסייע בשידוך הזה, בין הספרים לקוראיהם, לעודד את אותו ריקוד חופשי של מחשבה המפלרטטת עם מחשבתו של הזולת. שכן הספרות, עולם הרוח, משול לאותו גרגר חול שמציגה הנסיכה בפני הילד גיבור "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה, שמייצג את שנותר ממלכת הפנטזיה בהיעדר מי שיקרא ויחלום וידמיין.

לא אוכל להתיימר להציג מתווה לפתרון משבר הרוח, אולם אוכל להציג דבר אחד שיזמתי במסגרת תפקידי ונדמה לי שיכול להיות צעד בכיוון הנכון. כתלמיד לספרות זיכיתי לטעום מן העונג של ההתמסרות לטקסטים, ויחד עם זאת חשתי במשך שנים כי המרחבים שמאפשרים ישיבה משותפת סביב טקסטים הולכים ונעלמים. לאור זאת, יזמתי מסגרות של לימודי "קריאה מודרכת" בספריות: מפגשים המוקדשים לקריאה איטית ומתעכבת בטקסטים קשים. קריאה באיליאדה של הומרוס, בקומדיה האלוהית של דנטה, ביוליסיס של ג'ויס, במשפט של קפקא, בניטשה, בעגנון, במובי דיק, בדף גמרא. מפגשים אלו מגדילים, בעמל משותף, בקבוצות קטנות, את הגרגר שנותר מעולם הרוח. 

[1] "על הקריאה" מאת מרסל פרוסט, מתוך: האוטולוגיה החדשה, כרך ב', תרגום: הלית ישורון, עמ' 614.