יום בשבוע של קרן אפשטיין

5:45 – קימה עם שעון מעורר. מתחילה עם דפי בוקר של ג'וליה קמרון "דרך האמן". כל הלילה המוח שלי עובד ובבוקר העבודה עם דפי האמן מייצרת לי סדר לכל היום. אני מעבדת באמצעותם הרבה תובנות שהגעתי אליהן במשך הלילה.
מוציאה את ראסטי, מאז ששני הבנים הגדולים כבר לא בבית, המטלה הזו נופלת עליי. 

מכינה סנדביץ' לנעמה, מעירה אותה, מתארגנת ויוצאת לדרך. 

7:00 – נכנסת לאוטו, מקשיבה לספרים מוקלטים תוך כדי נסיעה. היום אני מקשיבה לאלי עמיר "מה שנשאר". 

7:30 – מגיעה לבית הספר. בית הספר הזה יקר כל כך ללבי.  אחרי שסיימתי את התוכנית במנדל, בלב רציתי להיות מורה, אבל הגעתי למכון לחינוך דמוקרטי. במסגרת הזו ליוויתי בתי ספר בחולון והתאהבתי בחולון. אבל הג'וק של להיות מורה לא עזב אותי. התחלתי להבין שאני רוצה לעבוד עם אוכלוסיות פחות פריוויליגיות של עולים חדשים וותיקים, מהגרים ופליטים. אני חושבת שיכולתי בעיני רוחי לחזור לעצמי כילדה שהייתה עולה חדשה, לא הכרתי חגים, לא ידעתי מה זה ישראל. עמיתה שלי מהמכון לחינוך דמוקרטי ליוותה את בית הספר "יחד", וכשהגעתי לכאן ידעתי שכאן אני רוצה להישאר. יש בבית הספר הזה משהו מאוד אותנטי, מדברים בגובה העיניים לילדים. משהו בחיבור בין אנשי החינוך, הצוות והילדים – מייצר את זה.

7:40 – עומדת בשער ומקבלת את הילדים. זה החלק הכי כיפי של היום. חשוב לי מאוד מאוד לראות איך הילדים מגיעים בבוקר. בבית הספר שלנו יותר מ-50% מהילדים הם יוצאי חבר העמים: גיאורגיה, ארמניה, אוקראינה, רוסיה, טורקמניסטן. יש ילדים שנולדו בארץ אבל שפת האם שלהם היא לא עברית. החיים שלהם, המרחב שלהם, לא ישראלי ולא דובר עברית. 25% מהילדים הם יוצאי אתיופיה ו-25% תושבי השכונה ילידי הארץ. ג'סי כהן היא שכונה שנמצאת על איילון, על תחנת רכבת, החתך הסוציו-אקונומי יורד משנה לשנה. לאורך כל השנים היא בעצם שומרת על מעמדה כשכונת עולים ומהגרים. מה שנחשב הצלחה הוא לצאת מהשכונה. זה קצת עצוב לגור במקום כזה. והתפיסה במשך הרבה שנים הייתה שאם זה בית הספר של השכונה, הוא כמובן לא טוב. אבל אנחנו מצליחים לשנות את זה. אנחנו בשיתוף פעולה מדהים עם מנהל החינוך, משרד החינוך והרווחה. המנהלים הקודמים ניסו להפוך אותו לעל אזורי – דמוקרטי או מונטסורי – לערבב את האוכלוסיות עם כלל העיר. אני אומרת מפורשות: לא! אני רוצה להצליח עם ילדי השכונה הזו. לא מעניינים אותי ילדים משכונות אחרות. משנה לשנה נרשמים יותר ילדים. וזו ההצלחה שלנו.

8:30 – פגישה עם מאמנת אוריינות. עוברות על התוכניות שהמורות שלחו.  

כשהגעתי ל"יחד" כמורה, הייתה כאן אג'נדה חינוכית של בית ספר ייחודי, אבל בפועל ההורים לא הבינו למה אין ספרים בבית הספר, למה לא לומדים פה בצורה "רגילה" כמו בבית הספר אחרים. הם וילדיהם רצו להיות הכי כמו כולם. הילדים הפרטיים שלי ראו שיש פה מטבח, כדורגל, נגרות – הם חשבו שזה גן עדן, אבל התלמידים שלמדו פה חשבו שזה חינוך מיוחד, זה פשוט לא התאים. 
הבנתי שאני רוצה להפך. אנחנו תמיד נהיה בית ספר מיוחד, כי תמיד הייתה פה נשמה יתרה, והתייחסות הכי מכילה ואוהבת כלפי הילדים והמשפחות. אבל מה שדרוש לילדים ולקהילות שמהן הם מגיעים זה בית ספר יותר מסורתי, אולי כמו שההורים חוו בארצות המוצא שלהם.  
בצדמבר 2017 הפכתי למנהלת. לא חיפשתי ניהול. כל כך נהניתי להיות מחנכת, הרגשתי המון משמעות, וגם לא הרגשתי שמיציתי. הבנתי שאני רוצה לשמור על המקום הזה, אחרי שנים מאוד קשות, כשהדימוי של בית הספר היה מאוד מאוד נמוך. רצו להפוך את זה לבית ספר תל"י... רצו לסגור את בית הספר, ההישגים היו נמוכים. הרגשתי תשוקה לקיים את בית הספר ולנסות את הדרך שלי. ואז מוניתי למנהלת, עשיתי את אבני ראשה. הבנתי שאני רוצה להפוך את "יחד" לבית ספר שמרני יותר כדי להתאים אותו לקהל שלו. הלכתי לחפש סיפורי הצלחה ומצאתי הרבה בתי ספר עם סיפורי הצלחה. הגעתי לבית ספר דקל באשקלון, שמנהלת אותו סיגל ישר הנפלאה כבר מעל 15 שנה. פגשתי אותה ביום שישי בבוקר, טרוטת עיניים, נראתה כאילו ישנה בבית הספר, מכירה כל ילד בשמו, ישר הרגשתי בבית. הישגים בשמיים. תוך כדי שאני יושבת איתה, נכנסות שתי בנות ומביאות לה עוגה, מספרות שעשו איזה פרויקט במתימטיקה. אני מאזינה לעברית שהן מדברות, עברית רהוטה, ברמה גבוהה מאוד. הילדים הפרטיים שלי לא מדברים כזאת עברית. העברית הזו הייתה משהו חושי לגמרי בשבילי. ראיתי את זה בעיניים – עד כמה רחוק, עד כמה גבוה, כל ילד וילדה בבית הספר שלנו יכולים להגיע. 

ראיתי איך המנהלת הזו עובדת, זה היה לי מורכב בגלל מי שאני. עד אז היינו בית ספר באווירה דמוקרטית, המון אוטונומיה, כל מורה מיישם את האג'נדה שלו. בבית הספר באשקלון ראיתי ניהול מאוד מוקפד, מקצועי, עם דוחות אקסל של כל תלמידי בית הספר והציונים שלהם, תכנון מוקפד יומיומי, כניסה לכיתות. מנהלת שהולכת במסדרון ושואלת תלמידים – מאיזה שיעור יצאת עכשיו? עם איזו תובנה יצאת?

הבנתי שהדרך קשה, אפשרית, כשחלק מהילדים שלנו לא יודעים לקרוא ולכתוב עברית, אבל צריך לעשות סוויץ' בראש – לי ולכל הצוות. פניתי למרכז הישראלי לחדשנות בחינוך, שזו עמותה שנכנסת לבתי ספר עם עברית כשפה שנייה. יש לנו מאמנת אוריינות שכל התפקיד שלה זה לדייק ולשכלל את הקריאה ואת מיומנויות הקריאה, הכתיבה והשיח. הסוד הוא להיות מאוד מתוכנן, ללמד בצורה הכי מקצועית שיש, ולא לבזבז אף דקה, כל דקה שילד לא לומד בבוקר, אף אחד לא מחזיר לו אותה. 

9:15 – סיור בכיתות. מסתובבת לראות כדי להרגיש את הכיתות, זה לא פיקוח אלא ללמוד מה קורה, מה האתגרים הלימודים, הרגשיים, ניהול כיתה וכולי. בכיתות הגן אני מקבלת חיבוקים.

האסימון שירד לי – שעלינו להפריד את המילים 'בית' ו-'ספר' מלווה אותי עד היום. תמיד נהיה בית לילדים האלה, אבל זה לא מספיק. אנחנו שכחנו את הספר. שמטנו אותו. הסתפקנו בזה שילדים באים לפה בשמחה ומרגישים בבית, אבל למעשה, בשביל לא לתסכל אותם, נשארנו במשך שנים ברמה נמוכה. זו הייתה הזנחה, לכאורה מתוך הכלה. הבנתי שאנחנו לא מתנ"ס, לא תנועת נוער, לא עו"סים, אנחנו מורים. המנדט שלנו הוא לקדם את הילדים האלה, לחנך אותם, לתת להם את כרטיס הכניסה הכי טוב שיש. הידע שאנחנו ניתן להם הוא התפקיד העיקרי שלנו – ובאמצעותו נוכל לשכלל ולהעצים את המוביליות שמגיעה להם.

כל מיני דברים קטנים בשפה, ביומיום, נהגנו לעשות בשבילם באוטומט, כדי לעזור להם, ולא שמנו לב שאנחנו לא סומכים עליהם ולא מספיק מאתגרים אותם. זה היה שינוי עמדות. לקחנו את כל הצוות לשני בתי ספר שבהם עובדת התוכנית הזו. ביקרנו בשני בתי ספר וראינו לאן אפשר להגיע. הן הבינו שזה מה שנדרש. רציתי שהמורות יבחרו בזה. שיתוף הפעולה עם המרכז הישראלי לחדשנות דורש המון עבודה. המורות כל שבוע מגישות תוכנית עבודה שבועית, ממש ברמת השיעור. 

9:20 – הפסקה פעילה, אוריגמי, הרקדה (ש"שים של "תנועת תרבות" מפעילים). 

אחרי ארבע שנות ניהול, השכנים אומרים שבחיים לא היה פה כזה שקט. אני רואה ילדים סקרנים מאוד, פתחנו צוהר לעולם הלמידה, ליופי שיש בעולם הידע, בספרים. השיח הדבור עלה והשתפר. הוא מאוד מובנה – שיח עמיתים, שיח אקווריום  ועוד כל מיני מתודות. הגאווה על בית ספר גדולה, הרישום לבית הספר עלה, כי הדימוי שלו השתפר. תושבי השכונה היו בעבר הופכים שולחנות כדי לא להיות בבית הספר. פתאום חוזרים לפה ילדים.  עדיין יש תושבים שאומרים – "קרן, שמענו שבית הספר מצוין. אבל אנחנו לא רוצים ללמוד עם 'האוכלוסייה הזאת'". אני לא מוותרת על האוכלוסייה. 

10:00 – פגישה עם היועצת. קובעות חונכויות לילדים, מטפלות בעניינים שוטפים, תמיכות שאפשר לתת, מצבים רגשיים שמדאיגים. יש לנו הרבה משאבים – טיפולים פסיכולוגיים, רגשיים במוסיקה, באמנות. הילדים לומדים נגינה על תופים, קלידים, גיטרה כולל חשמלית. זה נחשב תחת טיפול במוזיקה, המורה הוא אישיות. הצלחנו ליצור כוח כזה של הרבה אנשים שרוצים להיות מעורבים בבית הספר. תנועת "תרבות" שהמעוז שלה היה בבית ספר אחר בחולון, הגיעה גם אלינו. אני רוצה שבית הספר הזה יהיה פעיל כל היום, שהילדים והשכנים ימצאו פה מענה 24/7. תנועת תרבות הקימה פה בית ספר למוזיקה, שילדים יכולים ללמוד אחר הצהרים בצורה פרטית, בחינם, על ידי מדריכים תיכוניסטים שמודרכים בתנועה. יונתן שמלמד בשעות הבוקר פוגש את הילדים אחה"צ, והש"שנים שהם פה בבוקר גם פוגשים אחהצ. יש מעטפת הוליסטית שרואה את הילדים במרחבים שונים ומדייקת את המענה ולומדת את החוזקות של כל ילד.ה ועת העוצמות שלה, ודואגת שאף ילד לא יילך לאיבוד. כולנו נרתמים לזה. בנות שירות לרוב לא מגיעות לבתי ספר יסודיים, אבל יש לי תקן לשלוש בנות שירות וזה כוח ענק. עמותה של בוגרי 81 מפעילה פה חוג רובוטיקה מאוד משוכלל, והם עושים לי מאצ'ינג בתשלום. 

הרבה מהיום מוקדש להמון תיאומים – עם המורה למוזיקה, עם המטפלים, יש לנו להקות מחול מקצועיות, יש לנו תחרות שנתית של ריקוד שנקראת Pull UP  - אירוע שמגייס את כל קהילת בית הספר בשעות אחהצ-ערב. 

11:00 – פגישה עם הרכזת החברתית שלי. אנחנו מתכננות כל חודש את הפעילויות לפי ערכי החודש השנתיים. ערך החודש היה שיתוף והשתתפות ואנחנו בוחרות את כוכבי החודש (שניים מכל כיתה), דואגות לתעודות, מארגנות את הטקס החודשי. היא מעדכנת אותי על מועצת התלמידים. יש לנו הנהגת תלמידים משובחת ממש, זה תענוג לעבוד איתם. מועצת התלמידים מעבירה שיעורים בכל כיתה, כל פעם לפי ערך החודש. אלה תמיד שיעורים מפעילים ומהנים. החברים במועצה הם משכבות ד' ה' ו' ונבחרים כמובן בבחירות דמוקרטיות. 

מועצת התלמידים מאוד חזקה. הרכזת החברתית נלחמת שהם לא יהיו סתם "כוח עזר". יש להם אג'נדה. עשינו משלוחי מזון בחגים, הם מארגנים הכול, אוספים את המזון, עושים שוק קח-תן, כל אולם הספורט הופך לחנות ענקית, הכול מועצת התלמידים מארגנת ומסדרת. הילדים מגיעים עם שקיות ענקיות, כל פריט עולה שקל. הם קונים להורים, לאחים שלהם. מועצת התלמידים אוספת מכל אירוע כזה מאות שקלים והם מחליטים מה לעשות עם הכסף. השנה הם רוצים ללכת לספארי. בשנה שעברה הלכנו לקולנוע. זה חלק ממסורת בית הספר, מתרבות בית הספר. המועצה מאוד פעילה, מאוד באה לידי ביטוי. לדוגמא, הפסקת האוכל לא הייתה להם מספיק ארוכה, ובזכותם הארכנו אותה. 

11:30 - פגישה עם כל המורים שמלווים את כיתה ד' (כולל מורה לחינוך גופני, מחול, אנגלית, מורים להוראה מותאמת ועוד). משום שבית הספר רואה חשיבות במבחנים סטנדרטיים ארציים, בית הספר מתייחס מאוד ברצינות למבחני האסיף שמתקיימים בכל שנה בכיתה ד'. חשוב לנו שכל תלמיד ימצה את הפוטנציאל שלו במבחן. במהלך הפגישה הוחלט שכל המורים שמלמדים בכיתה ידגישו את עניין המוטיבציה, ישימו דגש על הדרך, על המאמץ ויוקירו מאוד תלמידים שמעודדים ועוזרים לחברים שלהם.

יש בון-טון כזה שלא צריך מבחנים. אני בעד מבחנים סטנדרטיים ארציים, כי אני חייבת לדעת איפה אני עומדת מול הנורמה. אם אני לא אדע איפה אני עומדת, אני אשאר למטה. אני צריכה כל הזמן לדחוף למעלה. אני רוצה להגיע לרמת ההישגים של רמת השרון. לפני שלוש שנים הגענו לגמר אליפות הסייבר הארצית, מתוך 100 בתי ספר בארץ. אם לוקחים רק את היכולות היצירתיות והשכליות, המוטיבציה של הילדים בשמיים. ברגע שמחסום השפה יורד התלמידים שלנו מוכשרים אש! אין כאן פינוק, הכול מסקרן אותם, הכול מעניין אותם. אף ילד פה לא מוותר.

12:00 - שיעור מתימטיקה בכיתה ו'. אני מלמדת גיאומטריה ואני מאוד אוהבת ללמד. אני רואה ילדים שיש להם תפיסה מתימטית וזה לא חייב להיות קשור לאם הם מדברים עברית או לא. זו שפה אחרת, אפשר ליצור קשר שהוא לא מילולי. אני רואה את עצמי בכל מיני ילדות. אני כל כך אוהבת מתימטיקה, ואני רואה ילדים שממש אוהבים לתרגל. אני מוצאת את עצמי, את ההפכים שלי. אני הכי מתרגשת כשאני רואה פתאום תובנה שנופלת לגבי מושג או רעיון שאני רוצה להקנות. אני אוהבת שהם חווים הצלחות. לדוגמא, בגיאומטריה, אנחנו בונים גופים. פתאום יש ילד שהוא הכי מהיר בכיתה, בונה תוך שעה גוף שלילדים אחרים לוקח ארבעה שיעורים. והוא אפילו לא ידע שהוא כזה. אנחנו נעזרים באמצעים דיגיטליים, כל ילד מתקדם בקצב שלו וזה מאפשר לי להתפנות לילדים אחרים, ולקיים שיעור דיפרנציאלי ולא פרונטלי. 

כשאני יוצאת מהכיתה אני פוגשת את אייל ואקים, תלמידים לשעבר, שהגיעו לביקור יחד עם כמה ידידות שלומדות איתם והביאו איתם שקיות גדושות בבגדי חורף ובתלבושת אחידה לשוקחתן הבית ספרי. 

12:45 – יושבת עם המזכירה לחתום על צ'קים, לומדת את ניהול החשבונות העדכני, מדברות על הצעות מחיר, בודקות אם יש יתרה, אולי נרכוש פופים לבית הספר, אולי נמצא תקציב לכלי נגינה שאנחנו זקוקים להם. מדברות על גבייה מההורים. 

לאורך השנים למדתי ששיתוף הפעולה בית ספר-הורים-רווחה הוא קריטי. פיתחנו מודל ייחודי לעבודה עם הרווחה, וזה מודל מיטבי לכולם. המסה גדולה של הילדים הם פה מתוקף חוק השבות. בפועל לא כולם מרגישים שייכים למדינה. במהות הם פה מתוקף הגירה כלכלית או פוליטית. לא ברור איפה הם יהיו בעוד כמה שנים. אני רואה את החוויה הקשה של להיות בלימבו. עברית זו שפה כל כך קשה, התרבות הישראלית כל כך שונה. אנחנו רואים את התפקיד שלנו ביצירת קהילה, בכינון תחושת שייכות ומשמעות לכל התלמידים, בעיקר דרך אמנויות – מחול, מוזיקה ואמנות פלסטית. אנחנו עושים עם ההורים עבודה, שיבינו את החשיבות העצומה של תחושת השייכות של הילדות והילדים שלהם, גם אם הם רק באופן זמני כאן. הלימודים הם בעברית, והם חייבים לדבר עברית. לומדים עברית לאט. הגירה זה דבר קשה. דברים מוצפנים, מחוות, גריד תרבותי. – לוקח שנים ללמוד אם בכלל. 

עם הקהילה האתיופית זה משהו אחר לגמרי. יש לנו מגשרת לקהילה האתיופית, תמר. היא צמחה איתנו בבית הספר, ולמדה תוך כדי להיות יועצת. עברנו יחד תהליך מאוד משמעותי. היו לנו משברים גדולים וכיום, יש בינינו אמון. ההצלחה של תלמידות ותלמידים מהקהילה האתיופית היא למעלה מהממוצע הבית ספרי.  אנחנו יושבים טוב, הם סומכים עלינו ומאמינים לנו. זה לא מובן מאליו. 

14:00 – 16:00 יושבת לקרוא את כל האימיילים שקיבלתי, את כל הווטסאפים שנשלחו אליי במשך היום. עשרות או מאות. אני בודקת מה עם הבת שלי. סוגרת את כל העניינים שנפתחו במהלך היום ולא היה לי זמן לסגור אותם. משתדלת להשאיר את העבודה בבית הספר ולא לעבוד אחהצ-ערב וגם לא לפנות למורות שלי, אבל זה לא מצליח תמיד. יש ימי הורים, יש ימי צוות, שאנחנו נשארות בבית הספר יחד עד 17:00. בית ספר הוא דבר חי, כמו משפחה גדולה, תמיד יש בלת"מים, אילוצים, זה לא נגמר. אני מרגישה כאילו יש לי עוד משפחה ענקית נוספת עם 180 ילדים ו-20 אנשי צוות.

אני מאמינה שהשינוי צריך לבוא מבפנים. השינוי מצריך המון מעקב, המון מקצוענות. יש הרבה גורמים שיכולים למשוך למטה – אנושית, רגשית. אפשר לשקוע כל היום. צריך כל הזמן מישהו שיראה לנו את המצפן ויזכיר לנו למה אנחנו פה. להבין שהדאגה האמיתית לילדים.ות היא כל הזמן לדרוש מהילדים ולדרוש מעצמנו. זו משימה קשה מאוד. מתסכלת, הפירות לא מגיעים מהר, אבל הם מגיעים. 

16:20 - בדרך לצאת מבית הספר, אני פוגשת רביעיית בוגרים שלנו - אליסיה, דוד קסאו, שלי וג׳רמי. הם באו להיפגש עם יונתן, המורה למוזיקה, הם בדרך לשברולט לג׳אם סשן. מסתבר ששלי וגם ג׳רמי התקבלו למגמת מוזיקה בקריית שרת! עוד אני מדברת איתם, אליס מכיתה ו׳ יוצאת משיעור נגינה עם יונתן. יונתן הזה ממש משנה חיים.

17:00 - מגיעה הביתה לנעמה – הסעות, חוגים.

20:00  - 23:00 משתתפת בחזרה השבועית של קבוצת הפלייבק שלי. כבר 12 שנה אנחנו נפגשים פעם בשבוע בבית מלינוף ועורכים חזרות על סיפורים אישיים שלנו, אז אנחנו מכירים אחד את השני לפני ולפנים. 

חוץ מזה אני גם רוקדת פעם בשבוע מחול מודרני ב"הקבוצה". מחול זו אהבת חיי.   

23:30 כיבוי אורות 

לפני שנרדמת אני מהרהרת על מה הספקתי או לא הספקתי. תוהה מתי יהיה לי זמן לבעלי, חושבת מתי דיברתי לאחרונה עם הבנים, נסגרת עם עצמי על השעה שבה נעמה ביקשה ממני להעיר אותה בבוקר, חושבת איזה בגדים ללבוש בבוקר.