יום בשבוע של סאלח אבו ג'עפר

מנהל הספרייה העירונית ברהט. בן 55, יליד חורה. בוגר תואר שני לתרבות במכללת ספיר וספרנות במכללת בית ברל. בוגר המחזור הראשון של תוכנית מנדל למנהיגות מקומית ברהט. בשנת 2010 הקמתי את הספריה העירונית ברהט, 40 שנה אחרי היום שבו הוקמה העיר.

4:45 – השכמה

5:00 – תפילת שחרית במסגד

5:30 – חוזר הביתה, מתיישב לקרוא בקוראן. 

6:00 – מקלחת ואז ארוחת בוקר. יש לי שבעה ילדים. שניים מהם בגילאי לבית הספר והבוקר עוד רוחש תנועה של ילדים מתארגנים. נולדתי וגדלתי בחורה, כפר לא מוכר, וכשהייתי בכיתה ד' עברנו לרהט. שנותיי הראשונות בבית הספר היסודי עברו עליי בבית ספר שהורכב מצריפים ופחונים. אני זוכר את הדרך מדי בוקר אל הגבעה שעליה היה ממוקם בית הספר, כמו את החוויה של הבאת המים מהבאר. התפקיד שלי היה ללכת עם אמא ולסנן את המים מהלכלוכים והתולעים. האהבה שלי לספרות התעוררה באותן שנים מכוננות. 

8:00  – אני מתייצב בספרייה. עד 9:00 אני עובר על מיילים. יש לי תוכנית עבודה ממשרד התרבות שאני מחויב אליה, ואני מנהל את התקציב של הספריה, שמונה מלבדי עוד שלושה ספרנים. אני דואג לרכש, לקבלת ספרים. שעת הבוקר היא שעה של עדכונים ותמונת מצב.

כשפתחנו את הספרייה לקהל, אנשים שאלו כמה עולה ספר. לא הבינו שהם יכולים לקחת את הספר בהשאלה בחינם ולהחזיר אותו. היום אחרי 12 שנה,  הספריה מונה 20,000 פריטים בערבית, בעברית ובאנגלית. ספרי ילדים ונוער כמובן וגם מבוגרים – ספרי עיון, פרוזה ואמנות.  אנחנו נותנים שירותי יעצ, יש מחשוב, יש אזור שאפשר ללמוד בו. רוב המשתמשים הם תיכוניסטים ואקדמאים בתחילת דרכם. הספריה הפכה למרכז תרבות, אכסנייה לצעירים, לאקדמאים שבאים ללמוד באווירה לימודית, מתקיימים בה ערבי שירה, ערבי תרבות, ירידי ספרים. 

9:00 – ישיבת צוות בכיר של המרכז קהילתי מתקיימת אצלנו בספריה. מסתנכרנים על הפרויקטים שמתרחשים בתחום התרבות העירונית. הפעם במוקד עומד פסטיבל הקפה שעתיד להתרחש ברהט בסוכות. אנחנו מצפים לאורחים מכל הארץ. יגיעו מספרי סיפורים, יינתנו הרצאות. אני אחראי על מספרי הסיפורים שיבואו לפסטיבל. 

אני זוכר את ערב התרבות הראשון שקיימתי. הכרתי את ריבעי אלמדהון, סופר פלסטיני יליד עזה, בריטי, שעבד ב-BBC שנים רבות. הוא כתב רומן בשם "הצעירה מתל אביב", ורצה להשיק אותו בנקודה הכי קרובה לעזה. כשפגש אותי, נפלתי לו מהשמים. מבחינתו רהט זה היה הכי קרוב לעזה. הוא הגיע לרהט וזה היה ערב מאוד מוצלח. אז הבנתי שאנשים צמאים לתרבות, לפגוש יוצרות ויוצרים, לנהל דיון. 

מאז ועד היום, אירועי תרבות הם חלק משגרת העבודה שלי. מדי שנה בסוף מאי-תחילת יוני אנחנו עורכים במשך שבועיים פסטיבל תרבות שכולל פעילויות לילדים בבקרים ופעילות למבוגרים בערבים – הצגות תיאטרון, הרצאות, השקות ספרים ועוד. 

פרויקט נוסף שיזמתי וקיבל כנפיים הוא "סלון תרבות" שפועל כבר שמונה שנים. מדובר בקבוצה של משוררים ומשוררות בדואים שנפגשים פעם בחודש. במסגרת הזו הוצאנו קובץ שירה משותף לחברי הקבוצה. בכלל, אנחנו כספרייה מסייעים מעת לעת להוציא לאור ספרים. 

11:00 – יוצא לביקור בארבעה בתי ספר, מחלק פרסומים על הספריה, פוגש את מנהלי בתי הספר. כל הילדות והילדים בכיתה א' בעיר מקבלים מתנה קטנה מהספריה – מערכת שעות שיש בה את הפרטים של הספריה. אני נפגש עם הרכזים החברתיים בבתי הספר ואנחנו מתאמים את הפעילות החברתית בבית הספר, מזמין לספריה את התלמידים, על מנת לבנות אמון הדדי ושיתוף פעולה בין מערכת החינוך לספריה. אני מאמין בשילוב הדוק בין החינוך הפורמלי לחינוך הבלתי פורמלי. מניסיוני, רק תיאום ושילוב כזה יניבו תוצאות טובות ויצמיחו בקרב תלמידות ותלמידים את אהבת התרבות.

13:00 – פגישה במתנ"ס עם תיאטרון יאמאמה ועם המנהל שלו, קאיד אבו לטיף. ביחד אנחנו חושבים איך לבנות תכניות לעידוד הקריאה, חושבים על המאגר הגדול של ספרות הילדים ולפי אילו קריטריונים נבחר יחד סיפורים להצגה. אנחנו מדברים על דרכים יצירתיות לחיזוק התרבות העירונית בעיר רהט ובנגב בכלל.

מאז שהקמתי את הספרייה, אני עסוק כל הזמן בבניית שיתופי פעולה עם מוסדות בעיר ומחוצה לה. שיתופי פעולה עם בתי הספר, עם הגנים ועם מוסדות תרבות או קהילה אחרים בעיר הם מבחינתי לחם חוקנו. אני חותר להקמת שותפויות עם אשכול נגב מערבי ומזרחי. אחד מהפרויקטים שאני עובד עליו בימים אלה הוא "כנס רהט לתרבות" שמרכז מנדל הוא שותף מלא בכינונו. בבסיס כנס גדול כזה נמצא המסר שבנגב יש תקוה, שתרבות תביא תקוה, שהשקעה בתרבות היא משתלמת – לא רק לבדואים שבנגב אלא לנגב כולו וגם לחברה היהודית והישראלית בכללה. אנחנו רוצים להשקיע בתרבות, להיות יצרני תרבות ולא רק צרכנים. אנחנו רוצים להתניע את התרבות בעיר בצורה מאוד יסודית, מתוך אמונה שאם יש תרבות ותרבות פנאי בעיר, צעירים וצעירות יהיו עסוקים בדברים חיוביים ומצמיחים, וכפועל יוצא גם האלימות תפחת. 

14:00 – מוסא חג'וג', חוקר מורשת תרבות ברהט, מגיע לספריה. מוסא כתב ספר עב כרס בשם "הנדידה לדרום", שעוסק במורים שהגיעו מהצפון ללמד בדרום, מקום המדינה ועד היום. במסגרת המחקר שלו הוא ראיין כמאתיים מורים מהמשולש ועד מטולה, ואסף המון מידע על בתי הספר של הבדואים. הספר כולל הרבה תיאורים של מורים שהתמודדו עם תנאים מאתגרים – הגיעו מיישוב או עיר ונאלצו לגור באוהלים, לרכב על חמור בדרך לבית הספר, ללמד ארבע כיתות של גילאים שונים בכיתה אחת. בפגישתנו אנחנו מתכננים איך לחגוג את צאת הספר ולקדם את השיווק שלו, ובונים יחד את אירוע ההשקה שלו. סוגרים תאריך, כותבים הזמנה ועורכים הרבה שיחות טלפון עם משתתפים פוטנציאליים באירוע. בפגישה נמצא גם מנהל המתנ"ס. בסוף הפגישה אנחנו מוציאים הודעות לעיתונות על צאת הספר.

אנחנו מאמינים שאנחנו צריכים לתמוך בהוצאות לאור של ספרים, בעיקר שכתבו בדואים או שנכתבו על בדואים, ובכלל לדאוג לשימור המורשת וההיסטוריה של הבדואים בנגב.  לעיר רהט אין ארכיון, לאחרונה יזמתי פרויקט של מיפוי תרבות עירוני בדגש על זיכרון, שמתבסס על מורשת חזותית של העיר רהט מקום המדינה ועד היום. בספריה הלאומית מצאתי הרבה מאוד חומרים, ואני מתכוון לבנות שותפות איתם ובמקביל נאסוף אלבומי משפחה. מתוך החשיבה על התיעוד ההיסטורי, אני עובד על פרויקט של חוגי צילום, כדי שאפשר יהיה לתעד את רהט היום, למען אלה שיסתכלו לאחור בעוד 50 שנה. 

16:30 – כתב הטלוויזיה יוסוף אלשיח מכאן רשות השידור מגיע לראיין את מוסא על הספר. השידור היה ישיר והתקיים בשעה 17:13 דקות. אחרי הראיון, נתנו לו משוב קטן על ההופעה הטלוויזיונית, לקראת שיחות נוספות עם כלי תקשורת אחרים.

17:45 – יוצא לכיוון הבית, שממוקם חמש דקות נסיעה מהספריה. 

מנוחה קצרה. פינג'אן קפה. סועד את לבי במטעמים של אישתי. הילדים מגיעים, אני יושב איתם על שיעורי בית. אחד הבנים מבסוט מההישג שלו באנגלית. 

19:00 – אשתי סברייה ואני יוצאים יחד ללהבים למסלול הליכה של ארבעה וחצי קילומטר. ברהט אין מסלול הליכה מסודר או מואר. כבר חודש אנחנו מתמידים וכמעט מדי ערב אנחנו הולכים ארבעה וחצי קילומטר. זה זמן מעולה לבלות ביחד, לשוחח, להשלים פערים, לתכנן תוכניות. סברייה היא השותפה הכי טובה שיכולתי לבקש לעצמי. מזה 32 שנים אנחנו נשואים, התחלנו עשור רביעי של שמחה ביחד. סברייה הקימה עסק לאירוח ביתי, מארחת קבוצות מהארץ ומחו"ל, ומרצה להן על התרבות הבדואית, בזכותה הצלחנו לממן את לימודי הרפואה של הבן הבכור שלנו.

אבא שלי התחתן בגיל 42. כשהייתי ילד חייתי במציאות שיש בה מבוגר חכם, בעל ערכים, שהעניק לי הרבה מחוכמתו. את אהבת הספר והתרבות ירשתי ממנו, והוא ואמא שלי עודדו את כולנו ללמוד ולהצליח. אני בא ממשפחה של שבעה בנים וחמש בנות. כל האחיות והאחים למדו. את הקריירה האקדמית שלי התחלתי בגיל יחסית מאוחר. עשיתי הרבה דברים, אבל כל הזמן ידעתי שאני רוצה וצריך ללמוד. עם משפחה של חמישה ילדים השקעתי זמן וחסכונות ללמוד ספרנות, שזה דבר שאני אוהב. אחרי שסיימתי את הלימודים הכול השתנה. התחלתי לעבוד במכללת אחווה כספרן. משם המשכתי לתואר שני ועבדתי 10 שנים במכללת אחווה. אני מאמין שתרבות הקריאה היא דבר שצריך להנחיל, במיוחד בעידן הנוכחי, ולא להשאיר את זה רק למי שזה בא לו מעצמו. כשבניתי את הספריה, התחלתי לבנות את האוסף, מתוך מחשבה על דור חדש שיהיה מחובר לספר. נלחמים בו זמנית בדיגיטציה שפורצת לנו לכל תחומי החיים. יש לנו עוד הרבה עבודה, אבל צריך לשמוח ולהכיר בהישגים. לפני תשע שנים עיריית רהט השקיעה כלום בתרבות והיום משקיעה 90 שח לתושב. 

20:00 – תפילת ערב.

קפה קצר ומתפנים לחיי חברה. אני מאמין שמעורבות בחיי הקהילה הכרחית – גם לנפש וגם לטובת הקהילה. סבא שלי הגיע מירדן לביקור והוא מתארח אצל אמא שלי. יוצאים לפגוש אותו ומשם אנחנו הולכים לבקר את אחות של אישתי, שמחתנת בימים אלה בת. 

22:30 – חוזרים הביתה, מקלחת ולישון. מחר יום חדש.