יום בשבוע של מיטל איטח

בת 42, תושבת זכרון יעקב, נשואה לאסף, מהנדס רכבות וכבישים בנתיבי ישראל, ואמא לשלושה ילדים ושני כלבים. בעלת תואר ראשון בהיסטוריה של המזה"ת וערבית מאוניברסיטת בר אילן. משרתת בחיל המודיעין מיום גיוסה לסדיר וכיום היא ראש מדור איתור ליחידה 9900 ומייסדת מכינת "אביבים". 

4:30 – יקיצה עם שעון מעורר. כשהשעון מצלצל, ואני עייפה, כל פעם מחדש אני צריכה להביס את העייפות ובועטת את עצמי אל המקלחת ואז לובשת את בגדי האימון שלי, אני מנצחת את עצמי. זה מבחינתי אל"ף בי"ת של מנהיגות.

5:00 – אימון בוקר פונקציונלי בסטודיו. דברים שלא הצלחתי לפני חודש ופתאום אני מצליחה, מחזק אותי פיזית ומנטלית, זה האתגר היומי שלי עם עצמי. באופן כללי, אני חושבת שיש משהו בשעה הזו, לפני הנץ החמה, שהוא נכון לחיבור לסנטר שלי, לעצמי, למחשבות שלי, שמפקס אותי אחר כך לכל היום. גם הרמב"ם אומר את זה. אני זוכה לראות את הזריחה כל בוקר וזה לא טריוויאלי, זה נותן לי פרופורציות כאדם מול היקום. 

6:15 – שגרת בוקר עם הילדים, השכמות, סנדביצ'ים, פיזורים לבתי הספר.

8:00 – חונה ברכבת בבנימינה ועולה על הרכבת לתל אביב. את הזמן ברכבת אני מנצלת קודם כל כדי לתכנן את היום, אני עושה לעצמי "זום-אין" על הלו"ז שלי ועל המשימות היומיות שלי. אני עושה לעצמי סדר מול היעדים שלי. דבר חשוב ונוסף שאני מקדישה לו זמן הוא קריאה, כדי להתפתח וללמוד. בין אם זה פרק בתהילים או "כשניטשה בכה".   

9:00 – מגיעה למשרד עם כוס הקפה ומתחילה את שגרת היום. אחת מהליבות של העיסוק שלי הוא טיפול באנשים. אני לא רואה את עצמי כמנהלת משאבי אנוש, אלא כמטפלת. זה הבדל מהותי. התפיסה שלי שלפיה אני לא מנהלת, אני מטפלת, עוזרת לי לצלוח את כל העניינים הביורוקרטיים, בגלל תחושת השליחות. מתן הזדמנויות לאוכלוסיות שונות זה הדבר שמניע אותי. גם אני גדלתי בסוג של פריפריה להורים ממעמד הפועלים, וגם אני פרצתי את המשק הסגור הזה כשהתקבלתי למודיעין. אני מאמינה שאם לא עושים משהו עם תשוקה, זה לא עובד. 

במסגרת התפקיד שלי אני ממיינת מלש"בים בתיכון, מעבירה אותם תהליך איתור ומיון שנמשך שנה וחצי, ותופרת להם את השירות המתאים להם ביותר מבין כעשרים תפקידים ביחידה. בפועל, אני משלבת אוכלוסיות ייחודיות בנוף של אמ"ן, כמו למשל ישראלים יוצאי אתיופיה, עולים חדשים, דתיות, מתנדבים, חרדים. מלווה את כל מי שמאתרים אותו בשירות החובה שלו – במהלך ההכשרה האינטנסיבית, של לימודים מבוקר עד ערב. זה קריטי לשבץ את האדם הנכון לתפקיד הנכון, כי השירות הוא מאוד אינטנסיבי. גם אם מאתרים מישהו מאוד איכותי, אם לא משבצים בתפקיד X  ולא בתפקיד Y, זה יכול להיכשל. כחלק מהתפקיד שלי כמשלבת אוכלוסיות ייחודיות ביחידה, הקמתי את פרויקט "אביבים" שמשנה את הראייה החברתית באמ"ן כלפי החריג בנוף, כלפי אוכלוסייה שהיתה בחלון העיוורון. עד לא מזמן היו במודיעין רק "בני טובים" ממרכז הארץ.

הצוות שלי מגיע למשרד, ומתחיל יום העבודה. אני לא מפקדת מהסוג הפיקודי, אני מאוד מאמינה בגובה העיניים ובעבודת צוות. אני רותמת את האנשים שלי מתוך תחושה של מחויבות והבנה של מה שהם עושים, ולא מתוך מורא או פחד. ככה אני נוהגת גם עם הילדים שלי. החיילים שלי קוראים לי אמא. 

כל בוקר אנחנו עושים פתיחת יום במעגל, אני אומרת להם מה היעדים שלנו להיום, המשימות, המטרות. מעבר לריכוז ההכרחי לטובת המשימות, חשוב לי לשמוע איך הם מרגישים, מה עובר עליהם בנבכי נשמתם. הם לא מכונות, הם לא חיילים "שלי". "עבוד את הממלכה," אני אומרת, "לא את המלך".

 10:00 – עוברת על מיילים, מתעדכנת. מתחילה הביורוקרטיה. עושה טלפונים ומתחילה את יום הפגישות, ראיונות (עם מלש"בים או עם חיילים). אני שולחת את הזרועות שלי לכל מיני יחידות בצה"ל, ושואפת לשלב באופן היעיל ביותר את צרכי הפרט למול צרכי המערכת. מבחינתי, שמירה על עקרון של "יקר האדם" היא חלק מהצוואה של מורטון מנדל. אם אני שגרירה שלו, בנישה הקטנה והספציפית שלי, קיבלתי את הזכות ללמוד ושישקיעו בי ולקבל כלים, אני שליחה עד הסוף. 

במסגרת מנדל, קיבלתי את הכלים התיאורטיים להתמודד עם מה שתמיד הציק לי. הגעתי למנדל מספיק בשלה כדי לחולל את השינוי הזה – לבדוק יותר, לשנות את משפך המיון, הבנתי שעקב אכילס של האוכלוסיה בפריפריה, למשל, זה לא רק להגיע להתראיין לתפקיד אחד, עם צוות מאבחנים שעבר הכשרה תרבותית... השלב הדרמטי ביותר הוא שברגע שמאתרים את החבר'ה המתאימים (אין שום החרגות מבחינת הקריטריונים), לפני שמכניסים אותם להכשרה, נותנים מעטפת של מכינה שבמהלכה הם מקבלים כלים של חוסן מנטלי, חוסן נפשי, ככה שלא יתחילו מנקודת מינוס, וכדי להביא אותם לנקודת פתיחה כזאת כדי שלא ינשרו בתהליך. 

כמעט כל יום יש לי ראיונות, זה חלק אינטגרלי מהלו"ז שלי. בתהליך האיתור הרגיל, הקלאסי, של מקצועות הליבה, אם יש לי פרויקטורים מקצועיים, מודיעיניים, שהם מראיינים, אז אני מנהלת את האירוע בסיפור של אוכלוסיות מיוחדות, ועורכת תמיד בעצמי את הראיון הראשון. 

12:00 – פגישה עם אגף משאבי אנוש חילי לקראת תחילתו של תהליך איתור למחזור ב' של מכינת אביבים, שבה ישתתפו כבר עוד מספר יחידות, המכינה הפכה להיות אמ"נית וזו בשורה נהדרת. אני מחכה ליום שזה יהיה טריוויאלי כל כך, שלא נצטרך בכלל את המכינה.

בינואר 2022 הסתיים המחזור הראשון של מכינת "אביבים". 31 חיילים מאותרים בני העדה האתיופית ונוער מהפריפריה שהשתלבו כבר בתפקידים, אחרי הכשרה, חלקם בתפקידי ליבה מודיעיניים. לאחרונה הם סיימו את ההכשרה ופוזרו ביחידות האם שלהם. וכאן מבחינתי מגיע השלב השלישי של מעשה המנהיגות, כשנעקוב אחריהם ונמשיך לפתח אותם. שמתי לעצמי יעד ש-20% מבוגרי המכינה יהיו סגל הפיקוד הבא. 

13:00 – ישיבות סטטוס עם פרויקטורים מקצועיים. במסגרת ישיבות הסטטוס האלה, יש חשיבה משותפת ומפרה הדדית, זיהוי של צרכים חדשים, מקום ליוזמות. בסטטוס אני נותנת מקום בלו"ז שלי לחשיבה אסטרטגית, לא רק לעשייה שוטפת. "זום אאוט" זה שלב חשוב מאוד בלו"ז שלי.  

14:00 – מתחילה לבדוק את הדברים שהתקדמו ומה עוד צריך לסגור. יושבת עם הצוות לסגירת יום. בסוף היום אנחנו עושים סגירת יום, כדי לראות מה בוצע ומה נשאר פתוח.    

15:00 – על הרכבת בחזרה הביתה. אני חושבת על מה שהספקתי היום ועל מה שמחכה לי מחר, מתכננת בראש את המשך הדרך. היו לי הרבה שותפים לפרויקט הזה, וההצלחה שלו משמחת אותי ואת כולנו. חיל חינוך, שאת השותפים שלנו בו הכרתי במנדל וחטיבת המחקר באמ"ן. 

אני עסוקה במחשבות על מוביליות חברתית, שוויון הזדמנויות, סובלנות כלפי מי שנתפס כ"אחר". מודיעין היה פעם משק סגור, וזה כיף גדול להפוך אותו למשק פתוח. זה היה מפעל בוטיק, ואני רואה איך המגוון והשילוב מפתחים את כולנו. המודיעין שלנו משתפר אבל החברה שלנו תיראה אחרת בזכות זה. 

16:30 – אני בבית. החלק השני של היום מוקדש למשפחה שלי, לעוגן שלי. אני אמא במשרה מלאה עם כל הכרוך בכך. מפגשים חברתיים, הסעות, חוגים, לימודים, שיעורי בית, אוכל, התפעול השוטף של הבית. חשוב לי להיות מעורבת בחיים של הילדים – גם לעזור להם בלימודים אבל גם להקשיב להם עם המצוקות היומיומיות שלהם. יושבת על לימודי אנגלית, מסיעה לשיעורים פרטיים. הבן שלי בן ה-11 הוא בנבחרת כדורסל במעגן מיכאל, מה שאומר שיש לו שלושה אימונים בשבוע קבוצתיים ועוד אימון אישי. הקיבוץ הוא קהילתי מאוד, אז ההשתייכות שלנו לנבחרת היא קהילתית.

19:00 – מתכנסים כולנו לארוחת הערב, מתנהלת שיחה משפחתית על חוויות היום. אנחנו מתכננים יחד את הסופ"ש הקרוב. כולנו מאוד אוהבים טבע, טיולים, קמפינג. כשאנחנו לא מטיילים בסופ"ש, אני תמיד בתהליך של התפתחות אישית. משתתפת בסדנאות, עושה הכשרות של מנדל.  חלק מהסדנאות הן אחר הצהרים, חלק בסוף שבוע. 

אחרי ארוחת הערב מגיע עוד זמן משפחה – מכונסים בסלון, סרט או טלוויזיה, לפעמים סתם יושבים וכל אחד בעיסוקיו, לימודים ושיעורי בית.   

21:00 – מחשבות לפני שינה. מחר יש דיון עם חוות השומר, לאיתור של חיילים משם, לתפקידי מעטפת ביחידה. יש דילמה, האם לשמור על המשק הסגור – עד כמה – ומה הגבול של הפתיחה לאוכלוסיות שנחשבות "אחרות". אני חושבת איך לא מאבדים את הארומה של  היוקרתיות, ומה בכלל עומד מאחורי התדמית הזו. יחד עם זאת, אני נחושב לשנות את המערכת, לתת הזדמנויות. אלה שאלות שמלוות אותי יומיום, ואני מקדישה להן זמן לעיבוד ולמחשבה. 

22:00 – עוצמת עיניים, תם הטקס.