האותיות שהיו לסבתא בלב

סבתא שמחה מחה (מיכל) בן אלי-כהן ז"ל נולדה בשנת 1930 (לערך, איננו יודעים מועד מדויק) ונפטרה בשנת 2009, במהלך שנת ההתמחות שלי במשרד המשפטים. סבתא, אשתו של רבי מכלוף, הייתה ידועה בשכונת תלפיות, ולאחר מכן בארנונה, כאשת חסד המבקרת את הקשישים בבית האבות שליד ביתה. סבא היה רב בית הכנסת בגן החורשה, וסבתא הייתה מתפללת קבועה בו. היא זו שפעלה, גייסה תרומות והייתה מעורבת בפגישות עם האדריכל והקבלן, כדי לבנות עזרת נשים מכובדת ויפה עם מחיצה מכובדת. סבתא רצתה שהנשים תוכלנה לשמוע, תוכלנה 'לקנות מצוות', תוכלנה לזרוק סוכריות, תוכלנה להיות חלק מבית הכנסת – גם בעזרת הנשים. 

תמיד אמרנו שסבתא היא 'ג'דעית'. סבתא אהבה מאוד לטייל ולראות עולם, אבל סבא אהב להיות בבית. סבתא לא הגבילה את עצמה, והייתה נוסעת עם ילדיה לטייל בארץ ובעולם. סבתא פקדה את כל קברי הצדיקים וביקשה מהם להיעתר לפני הקב"ה עבור ילדיה ונכדיה. תפילתה של סבתא נשמעה, והיא זכתה לגדל שבט מפואר של נכדים ונכדות, נינים ונינות שליוו אותה בדרכה האחרונה. 

אני רוצה להביא סיפור אישי, שיאיר צד בסבתא שגם ילדיה ונכדיה לא הכירו. כתבתי את הסיפור על סבתא לכבוד יום הנשים הבינלאומי, המציין סולידריות נשית, סולידריות עם נשים בעבר וסולידריות עם הנשים שלצדנו. אמנם סבתא אינה דומה לפועלות שייסדו את יום האשה, אך עבורי סבתא מסמלת את הערכים והרעיונות של יום האישה, והיא עבורי דמות של 'פמיניסטית מסורתית'. סבתא שמחה מיכל, ראשת שבט בן אלי, האישה שביקשה ממני לקרוא. 

סבתא שמחה נולדה בכפר בצפון מרוקו. היא התייתמה בינקותה, ואביה גידל אותה, עד שנישא בשנית לאישה שהייתה מבוגרת ממנה בשנים ספורות בלבד. מאז שהייתה סבתא קטנטנה הייתה משענת לאביה. וכשהתחתן, נדרשה מהר מאוד גם לסייע בטיפול באחיות הקטנות. סבתא בגרה בבת אחת מתינוקת למטפלת. סבתא הובטחה לסבא כבר בילדות, וכשהוא חזר בגיל 18 מהישיבה, הוא נשא אותה לאישה, והיא רק בת 14. סבא היה רב, קורא בתורה, חזן ושוחט, וסבתא בבית. אחרי שנים ספורות נולדה להם ילדה, וכשהיא נפטרה לאחר שנתיים, הלב של סבתא נשבר. אולי בגלל זה אני לא מכירה עוד סיפורים על מרוקו. הכאב היה גדול מדי. סבא וסבתא עלו לישראל עם הבטחה חדשה ברחם – אבא שלי. באחד הערבים באונייה נתקפה סבתא חשק לבצל ירוק. סבא אמר לה: "אנחנו באונייה, מה אני אעשה, מאיפה אביא?" סבתא לא ויתרה, וסבא עלה לסיפון לחפש את מנהל המטבח, הכול כדי למלא את מבוקשה של סבתא שמחה, להביא לה את הבצל הירוק. 

סבתא לא הייתה מרוצה מהחיים במעברת אגרובנק בחדרה. "בשביל מה עלינו לארץ? לא בשביל הפרדסים, בשביל ירושלים", טענה סבתא שמחה. אבל הקהילה בלוד מבקשת שסבא יבוא להיות רב ושוחט אצלם, הקהילה בבאר שבע מחפשת רב וחזן. סבתא מסרבת – היא חולמת ירושלים. חולמת ומקבלת. כשהילדים שלה הולכים לבית ספר, גם סבתא רוצה ללמוד, והולכת לאולפן בקטמון. הילדים רוכשים מהר מאוד את יסודות הקריאה, וקוראים מהספרייה הגדולה של סבא. היא מגדלת, מנקה, מבשלת, ובקושי קוראת את התפילה מהסידור. סבתא אינה מוותרת, היא רוצה לקרוא, וכשאבא שלי לומד בתיכון, סבתא שוב הולכת לאולפן ללמוד לקרוא. סבא עושה בשבילה מנוי לעיתון לעולה, וסבתא לאט לאט קוראת. 

שנים אחר כך, בכיתה א', אני מוצאת את העיתון הזה, 'שער למתחיל',  בשירותים של סבתא. אני קוראת במהירות כל מה שנופל לידי. אין בספרייה של סבא ספרים בשבילי, אבל אני בכל זאת קוראת - מכתבי יוני ומנחם בגין. מוצאת מה לעשות כשסבא ישן וסבתא מתפללת בצהרי שבת. סבתא מסיימת להתפלל מנחה אחרי שעה ארוכה שבה היא קוראת מילה במילה את התפילה. היא מזהה את הקוצים שיש לי כשאני שוב מחפשת ספר שעוד לא קראתי. היא רוצה גם לקרוא, רוצה ללמוד מהספר, ומבקשת מהנכדה הקטנה שלה: "בספר הזה אין ניקוד, תקראי לי ממנו". כך מאז היו עוברות שעות הצהריים בשבת – סבתא נשענת על הספה, ואני מקריאה לה מספר הלכות נשים עד שהייתה נרדמת. מדי פעם סבתא הייתה מבקשת ממני לעקוף קטע, ולדלג על מה שעוד מוקדם מדי בשביל הילדה שהייתי. התמונה הזו חרוטה לי בלב – סבתא על הספה מתחת לתמונה הגדולה של יונה במעי הדג, ואני מקריאה לה מילים שלא תמיד אני מבינה. לימוד של שבת. 

כשסבתא נפטרה, גיליתי שאני בין הנכדות היחידות שסבתא הייתה מבקשת מהן לקרוא. אולי היא זיהתה את התשוקה הזו מעצמה, תשוקת הלימוד וחדוות הקריאה. כשרציתי ללמוד משפטים, כמעט כל המשפחה התנגדה, רק סבתא שמחה: "תהיה לי נכדה עורכת דין". 

החיים של סבתא הם יום האישה. מאז שהייתה ילדה טיפלה באחיותיה במקום ללכת לבית ספר, ילדה שלא ידעה צורת אות, אבל כבר נישאה וילדה וחיתלה והתאבלה, וחלמה, תמיד תמיד חלמה – ירושלים, רוח, לימוד. האותיות היו לסבתא בלב, כל יום ליד המזוזה, היד שלה על שם שדי, והיא מתפללת. זכות כל הצדיקים, חכמי ספרד ומרוקו שקראו וכתבו את חכמת הנסתר. היא מבקשת בשביל השבט שלה. כשאני מדליקה נרות, אני מבקשת – זכות סבתא שלי שלמדה בענווה מהנכדה הקטנה, שבשבילה האותיות מסתדרות כל כך בקלות בעין, והלב מתגעגע.
                                                                                                                                                                    ***
ראה אור באסופה של הפרויקט "שוחקות אבן" – סיפורי חיים של סבתות ואימהות שפרצו מחסומים לרכישת השכלה,
במסגרת בית המדרש ערבות - נשים מחברות מסורת – המפגיש מסורת, פמיניזם וצדק חברתי.